שתי ציטטות של בטאיי
פאסיביות, מזוכיזם, ונשיות
05/02/2019
הבלתי אפשרי הוא לא קונספציה
21/02/2019והבוקר, לפתוח את השבוע במוד הנכון, ג'ורג' בטאי. ליתר דיוק, אני מביא את ג'ורג' בטאי מביא ציטוטים לא של ג'ורג' בטאי, אשר הופכים לשלו (או לחלק מהעבודה שלו) מרגע שהביא אותם. מה זה אומר על מה שאני בחרתי להביא בפניכם? כאב ראש מובטח
שתי ציטטות אלו פותחות את ספרו של בטאי "הבלתי אפשרי", האחת מאת קתרינה הקדושה מסיין והשניה מאת תרזה הקדושה מאווילה. האם יש מהות לכך שמדובר בשתי ציטטות המובאות מאת נשים? נשאיר זאת כשאלה.
את הציטטות אני לא אתרגם, אני מצרף כאן כתמונה מתוך הספר. יש גבול למזוכיסטיות שלי לשעת בוקר של יום ראשון. אבל חשוב לקרוא אותן, את הציטטות הללו, ולקרוא לאורן את הספר. בכל זאת, הן מובאות מחוץ (אך בתוך) הספר, הטקסט, כראשוניות לו. מה תפקידן אם לא חלק ממכלול היצירה, ובו-זמנית חירור של היצירה על ידי הבאת סימפטום באופן בהיר מאין כמותו? האם זה רק סימפטום?
בהקדמה למהדורה השנייה, כותב בטאי – "בכנות, זימונים אלו [שני הטקסטים הראשונים בספרו] יש בהם כבדות מכאיבה. כבדות זו ייתכן וקשורה היא בעובדה כי היו עתות בהן הזוועה הייתה בעלת נוכחות ממשית בחיי. ייתכן גם כי, אפילו כאשר נוגעים בכך בסיפורת, הזוועה לבדה אפשרה לי לברוח מהתחושה הריקנית של לא-אמת..."
האין יש משהו בזוועה הזו, אותה זוועה הנחווית אחרת אצל כל אחד ואחת, אשר קשור באותה "השריטה" אשר דיבר עליה מילר? אותה השריטה שהופכת אותנו בדידים? אנליטיקאים שונים, ועם זאת - בני-אדם?
