מקטעים על הפסיכואנליזה, מלה"ע השנייה והשואה

מתוך מכתבו של פרויד אל ארנולד צווייג, 21 בפברואר 1936:

"בפלשתינה, בכל אופן, עומד לרשותך ביטחונך האישי וזכויות האדם. ולאן עוד תרצה ללכת? מכל רשמיי, את אמריקה תמצא הרבה יותר בלתי נסבלת. בכל מקום אחר בקושי רב תהיה לזר נסבל. גם באמריקה יהא עליך להשיל מעליך את שפתך שלך, לא פריט לבוש אלא את עורך שלך. אני באמת חושב כי לרגע זה עדיף לך להישאר היכן שאתה נמצא. הרעיון של לשוב ולקבל גישה אל גרמניה, בעוד מספר שנים, אכן קיים. לעתים אני אפילו מצפה לראות זאת בעצמי, ואיני מייחל להארכת חיי שלי, אלא לקיצור המשטר הנאצי. זה אף נכון כי לאחר הנאצים גרמניה לא תהיה מה שהיא הייתה [...] אך יהיה אפשרי להשתתף בתהליך הניקוי שיבוא לאחר מכן."

מתוך "חזרתה והתגשמותה של השלכה" מאת אוטו פנישל, 1942:

"המתבונן קולט כי הדברים אשר הנאצים מאשימים בהם את אויביהם – במיוחד היהודים – הם אותם דברים בדיוק אשר הם עצמם עושים. תחילה הם השליכו נטיות מסוימות שלהם עצמם על אויביהם, ובדיוק אותה ההשלכה אפשרה למשאלות המושלכות 'לחזור'. אילולא כך, המעשים שהנאצים מבצעים כעת היו בוודאי מעוכבים על ידי חרדה. מולנהוף חוקר את החינוך בגרמניה הנאצית, מאחר והשימוש בו נועד כדי ליצור דור חדש אשר יבצע בפועל את ההשלכה הנדרשת."

מתוך דברי ההספד של הנס זקס בשנת 1943 לזכר מקס אייטינגון, אשר הקים את המכון לפסיכואנליזה בירושלים לאחר שברח מהשלטונות הנאציים:

"מרכז העניין הפסיכואנליטי של אייטינגון והמיקוד של כל פעולותיו היה המוסד הפסיכואנליטי בברלין, אשר הוא הקים יחד עם אברהם וזימל בשנת 1920. לא רק שהוא היה מייסדו ומנהיגו, אלא גם לבו ונשמתו עד אשר זה נהרס תחת משקל הברוטליות הנאצית. הוא נתן למוסד כל אשר היה לו: כסף, זמן, עבודה, רעיונות. הוא פיקח על העבודה התרפויטית בו, הכשיר אסיסטנטים צעירים, רכש חברים חדשים, ארגן לוחות זמנים, עזר בהקמת הספרייה, בעיבוד הסטטיסטיקה, ערך דוחות שנתיים, פיקח על הכספים, עזר בפתרון קונפליקטים, והיה קשוב אף לפרט הקטן ביותר, עד לרמת תלייתה של תמונה על קיר או בחירת נייר המכתבים ועיצובו. כל זאת הוא עשה באופן אשר אינו מתערב בבוטות או פולשני, אך אלו אשר היו קשורים במוסד באופן קבוע ידעו מה מוסד זה – והם – היו חבים לו [לאייטינגון]."

דבריה של אנה פרויד בעלון של האיגוד הבינלאומי הפסיכואנליטי, 1945:

"לאחר הפסקה ארוכה ביחסים בין האיגוד הבינלאומי והחברות המסונפות ביבשת אירופה, הדיווחים הראשונים של הפעילות הפסיכואנליטי בשטחה של גרמניה הכבושה הגיעו דרך החברה הפסיכואנליטית הצרפתית. דיווח מלא יותר התקבל גם מהחברה הפסיכואנליטית השוודית, אשר עמה התקשורת הייתה ספורדית מאוד במהלך שנות המלחמה, כמו גם כל דיווח הסוקר את שתי השנים הראשונות של הפעילות בחברה הפסיכואנליטית הארגנטינאית שהוקמה לאחרונה."

ובהמשך לדבריה של אנה פרויד, התפרסמו שני הדיווחים הבאים:

1) מתוך דבריו של ד"ר לאובה, 'פעילות החברה הפסיכואנליטית הצרפתית במהלך הכיבוש הגרמני', לעלון האיגוד הבינלאומי הפסיכואנליטי, 1945:

"מיד לאחר כיבוש פריז על ידי הגרמנים מספר החברים בחברה שלנו צנח עד לכדי שני חברים, הגב' דולטו (לשעבר מארט) וד"ר לאובה. ארבע-עשר חברים מתוך עשרים וארבע עזבו ושרתו בכוחות הלוחמים [...], עמיתנו היהודים או שהצטרפו אל הכוחות הלוחמים או שירדו אל המחתרת. כך, מהכיבוש והלאה, נותרו רק שני חברים כדי להמשיך בעבודה.

בהדרגה, חלק מהדוקטורים השתחררו מהצבא וחזרו לפריז, כך יכולנו ליצור מרכז קטן של פעילות בו מחשבתנו יכלה לעסוק לא רק בהישרדות גרידא; אך לא הייתה שאלה בנוגע לפגישה נוספת כחברה, מאחר וכל החברות וכל הפעילות הקבוצתית, לא משנה היכן ולאיזו מטרה מוצהרת, התפרקו ונאסר לבצען.

למרות תנאים הלא יציבים הללו, למרות הסכנות אשר איימו עלינו, הגרעין הקטן המורכב מפרשמיני, שלומברגר, דולטו ולואבה עשה מעבר לרק להמשיך ולהתקיים. עם חזרתו, ד"ר פרשמיני נקרא מידית על ידי פרופסור ליינל-לבסטין לארגן מחדש את המחלקה הפסיכואנליטית בבית החולים סנט אן, אשר שם הוא כבר עבד. מחלקה זו היא שלוחה של הקליניקה הנוירו-פסיכיאטרית של בית הספר לרפואה. הוא מינה תחילה את ד"ר לאובה, ואז את ד"ר שלומברגר. ראוי להזכיר את ד"ר לאקאן, אשר כבר ביצע עבודה באותה המחלקה, וד"ר מארט, אשר זמן קצר לאחר מכן פרשה יחד עם פרופסור ליינל-לבסטין. לאחר התפטרות פרופסור ליינל-לבסטין, ממשיכו ז'אן דלה לקח את המושכות ללא היסוס, ולו אנו חבים את כך ששמר עלינו מפני מורת רוחם של הגרמנים.

במוסד הכשרה זה, אשר שני פסיכואנליטיקאים היו בקשר ישיר על בסיס יומי עם הסטודנטים הבוגרים וראשי הקליניקה, הייתה לנו השפעה מעצבת עמוקה על הפסיכיאטרים הצעירים. השפעה ישירה זו הייתה מורגשת לא רק בנוגע לעניין כי הם גילו ובפניותיהם לתובנות שלנו בהתמודדות עם המקרים הקשים, אלא גם בהוכחה שהם היוו לגבי האופקים אשר פתחנו בפניהם. כך, יום אחד, אמר אחד מראשי הקליניקה לאחד מאתנו: 'אני לא יכול לראות כיצד אפשרי לעבור הכשרה בפסיכיאטריה ללא עזרתה של הפסיכואנליזה.' לשמחתנו הגדולה, חלק מהרופאים במוסד וראשי הקליניקה התאוו לעבור אנליזת הכשרה בעצמם. ד”ר פרשמיני וד"ר לאובה לקחו על עצמם שש אנליזות הכשרה, אשר מתוכן ארבע עדיין בתהליך ושתיים מתקרבות אל סופן. בנוסף, התבקשנו לתת הרצאות על נושאים פסיכואנליטיים. ד"ר פרשמיני נתן הרצאה כללית אחת לסטודנטים בהכשרה. (משמח לציין, בעניין זה, כי ההרצאה נכללה באחד הקורסים הרשמיים של בית הספר.) בין לבין קורסים, ערכנו סדרת הרצאות לטובת רופאים מבית, ראשי הקליניקה וסטודנטים אשר גלו עניין. כל ההרצאות הללו היו עם נוכחות קבועה.

פעילויות אלו, אשר היו על טהרת פעילויות של כבוד, לא הפריעו בשום אופן לעבודתנו הפרטית אשר תבעה מאתנו רבות. מספרנו מועט מכדי לספק מענה למספר הגדול של פציינטים המחפשים טיפול. יתרה על כך, הגב' דולטו עושה עבודה מעולה בטיפול בילדים בבית החולים טרוסו, שם היא מצליחה מאוד בהכרת הרעיונות הפסיכואנליטיים לעמיתיה בתחום הרפואה. עלינו להזכיר גם את העבודה המעולה של שני עובדים חדשים בתחום אשר עדיין אינם חברים בחברה הצרפתית, גב' בוטוניר, רופאה ומרצה לפילוסופיה, ומר אנדרה ברג, אשר בדיוק קיבל תואר ברפואה. ד"ר ברג עושה עבודת פרופגנדה מעולה במחלקה של פרופסור היור. גב' קודט וד"ר לאקאן המשיכו בפעילותם הפרטית. אנו גם חבים לד"ר לאקאן על הקורסים אשר הוא מספק עבורנו.

מסיבות ברורות, אין לנו פרסומים להזכיר, מאחר וכל הפרסומים אסורים במהלך הכיבוש. עם זאת, ד"ר לאובה הצליח לפרסם מאמר קצר על 'Le mythe du bromure dans le pinard' ['The Myth of the Bromide in the Wine Ration'], אשר התפרסם ב-Journal de médecine et de chirurgie pratiques. ד"ר פרשמיני הצליח לפרסם מאמר על בעיית ההיפנוזה במגזין שווייצרי. מלבד פרסומים בודדים אלו, פרסומים על נושאים פסיכואנליטיים נקראו על ידי מספר חברים.

ד"ר פרשמיני, כחבר בחברה לפסיכולוגיה בסורבן, הקריא שני מאמרים בפני החברה [...].

בפרובינציות, ד"ר לאגאש, ראש הפקולטה לפסיכולוגיה באוניברסיטת שטרסבוג, אשר פונה לקלרמונט-פרנד, תרם בהוראתו רבות להפצת הפסיכואנליזה [...] באופן גורף ניתן לומר כי במהלך השנים האיומות של הכיבוש, התנועה הפסיכואנליטית לא איבדה קרקע, אך למעשה קמה לחיים, למרות שזה לא הודגם באופן ציבורי על ידי לימוד במוסד הפסיכואנליטי או הפצת הג'ורנל שלנו. אנו מקבלים הוכחה מתמדת כי הרעיונות הפסיכואנליטיים חודרים עמוק יותר ויותר ונפוצים במעגלים רפואיים וכי אנו מעוררים עניין גובר, אשר באופן הדרגתי פחות ופחות צבוע בעוינות. יתרה על כך, התדירות אשר בה נועצים בנו בנוגע לטיפול אף היא מראה כי האפשרויות התרפויטיות של הפסיכואנליזה צוברות הכרה ודרישה בקרב הציבור.

אנו כבר מתכוננים לעתיד הקרוב. כרגע ישנם רק שמונה חברים בפריז, ולפנינו ניצבת המשימה לארגן מחדש את החברה ולאסוף כמה שיותר חברים.

אני סובר כי לפני הסתיו נשוב לקיום רשמי כחברה. כאשר יגיע הזמן, אנו מקווים כי המחסור בדפים, אשר מונע את פרסום מאמרינו, וישנו מספר מהותי של מאמרים המוכנים לדפוס, יתוקן.

פריז, 12 בפברואר, 1945. ד"ר ג'ון לאובה."

2) מתוך דבריו של ד"ר לאגאש, 'דיווח על הפעולות הפסיכואנליטיות של המוסד לפסיכולוגיה באוניברסיטת שטרסבורג אשר הועבר לקלרמונט-פרנד, החל מנובמבר 1940 ועד דצמבר 1944', בעלון האיגוד הבינלאומי הפסיכואנליטי, 1945:

"בין הקשיים אשר ניצבו אל מול המשך הפעילויות הפסיכואנליטיות יש להזכיר את ההיעדר הטוטאלי כמעט של ספרים וג'ורנלים – סביר מאוד כי רוב הספרים הפסיכואנליטיים השייכים לספריית המוסד נלקחו על ידי הגרמנים -, את אי-האפשרות להשיג ספרים אשר פורסמו, ואת הקושי הגובר בהתקדמות עם מקרה בכל תצורת המשכיות שהיא, מאחר ולעתים זהו האנליטיקאי ולעתים זהו הפציינט אשר נאכף עליהם 'להיעלם'. המצב הפך לכל כך לא יציב ב-1944 שד"ר לאגאש בעצמו יכול היה לקבל פציינט אחד בלבד ונאלץ לוותר על קבלת מקרים חדשים.

בהרצאות על תאוריה בפקולטה, רעיונות פסיכואנליטיים המשיכו לתפוס חלק גדול מההוראה בפסיכולוגיה כללית, בפסיכולוגיית הילד ובפסיכופתולוגיה, ומקום מועדף בטכניקה של הפסיכולוגיה האנושית. לעולם לא יכולנו לפטור עצמנו על ידי הסתרת שמו של פרויד, והפסיכואנליזה המשיכה לייצר עניין רב ונלהב בקרב הסטודנטים.

צרכים לימודיים ופרקטיים שונים הובילו אותנו להשתמש במבחנים, במיוחד מבחני התאמה למציאות ומבחן רורשך, סקרנו את פירושם לאור הניסיון הפסיכואנליטי ובמיוחד הפסיכואנליזה של האגו והמנגנונים של אדפטציה והגנה. כך התפתחה שיטת לימוד של כלל האישיות ודיאגנוזת אופי אשר יישמנו בנוגע לבעיות שונות של אוריינטציה ומבחר בפסיכולוגיה פתולוגית וקרימינולוגית. היה לנו גם הרעיון להשתמש בשיטה זו בלימוד אינדיקציות וקונטרה-אינדיקציות לאנליזה: מקדם האדפטציה למציאות, היכולת לפרוק (discharge) וזיהוי מוקדם של התנגדויות. התוצאות התעלו על ציפיותינו, ואנו מקווים כי הגענו לכדי שיטה בעלת עניין טכני רב.

[...] סביב גרעין זה של שלושה אנליטיקאים [ד"ר מריאן הוסנלופ, גב' פריקוט, גב' רמברט], התאספו אוהדים. כך יכולנו להרחיב את היקף הסמינרים שלנו, ובמהלך התקופה, בשנת 1942, למדנו את 'עכבה, סימפטום ומועקה' של פרויד, ובשנת 1943-44 את 'האגו ומנגנוני הגנה' של אנה פרויד, שניהם על פי התרגומים לאנגלית שנותרו ברשותנו. בשנת 1944, עשרה סטודנטים עקבו אחר חלק זה בהוראתנו. אנו מציעים השנה ללמוד את העבודות של אברהם על אופי.

[...] לאורך ארבע שנים אלו, המוסד לפסיכולוגיה באוניברסיטת שטרסבורג, בתוכנית התלת-שנתית לעבודה פרקטית, תפעל לימודים ומחקרים כמרכז חיוני של יוזמה ופעילות פסיכואנליטית. הוא היווה, אם יורשה לי לומר זאת, 'תנועת התנגדות פסיכואנליטית', מרכז של חופש רעיונות וביטחון בעתיד. הארגון מחדש של אוניברסיטת שטרסבורג, תוך מספר חודשים, יאפשר לנו לתת לפסיכואנליזה את המקום שמעולם לא היה לה עד כה.

ד"ר ד. לאגאש.

קלרמונט-פרנד, 6 בפברואר, 1945."

 

מתוך "הערות וחדשות" בג'ורנל The Psychoanalytic Review, גיליון 32 שנת 1945:

דר' אדולף ג' סטרופר, העורך של "אסופת הכתבים" של זיגמונד פרויד והעורך המנהל לשעבר של Internationale Psycho-analytische Verlag בווינה, הוצאה לאור אשר הוקמה על ידי פרויד, נפטר בתחילת דצמבר במלבורן, אוסטרליה, על פי חדשות שהתקבלו כאן על ידי ה-Aubau, השבועון האנטי-נאצי. גילו היה 57.

ד"ר סטורפר נולד בהונגריה, עשה תואר ברפואה והקדיש עצמו ללימודי פסיכואנליזה.

לאחר האנשלוס, ד"ר סטרופר ברח מאוסטריה וערך ג'ורנל אנטי-נאצי, The Yellow Post, בשנגחאי. כאשר המלחמה פרצה הוא פונה תחילה להונג קונג, ואז למנילה, ולבסוף אל אוסטרליה. במלבורן הוא התקיים למחייתו בתפעול מחרטת צריח במפעל לייצור מקטרות.

מתוך דברי פרנץ אלכסנדר, "זיכרונות מ-Berggasse 19", שנת 1940:

"מסופר הסיפור – אולי זוהי המצאה – כי אפילו חיילי הסער הנאצים אשר פרצו בברוטליות לביתו [של פרויד] מיד החלו להתייחס אליו בכבוד ועם יראה אשר מעוררים אנשים גדולים אפילו באנשים הפרימיטיביים ביותר."

מתוך דברי ההספד של ארנסט ג'ונס על פרויד, פורסם בשנת 1940:

"אי אפשר לתאר את פרויד האדם מבלי להדגיש את העובדה שהוא היה יהודי. למרות שמעולם לא היה אורתודוקס או דתי בשום אופן שהוא, הוא דבק בעמו, היה בחבר הנאמנים של האוניברסיטה העברית בירושלים, והיה לו עניין רב בכל מה שקשור בגורל היהדות. העוינות הנאצית לא חסה עליו כשם שהיא לא חסה על איינשטיין. עובדה זו היא יותר מאשר עניין אישי, מאחר וספק אם ללא תווי אופי מסוימים אשר קיבל ממורשתו היהודית היה יכול פרויד לממש את העבודה שהוא עשה. אני חושב על שנינות ייחודית מולדת, גישה סקפטית כלפי אשליות והטעיות, ואומץ נחוש אשר הפך אותו למחוסן כלפי דעה ציבורית עוינת והעלבון החריף שהופנה כלפיו מטעם עמיתיו למקצוע."