מכתבים

לפעמים אני כותב מכתבים.

זה קטע מוזר, לכתוב מכתב בתקופה שבה המכתבים היחידים שמגיעים בדואר אתה לא באמת רוצה לקרוא. זה גם קטע מוזר לכתוב מכתב בתקופה שבה מה הפואנטה לשלוח אותו. ולמי בכלל שולחים מכתבים בימינו? מי בכלל יודע מה הכתובת שלך למשלוח? אפילו דואר ישראל מתבלבל בזה.

ובכל זאת, מסתבר שאני עדיין כותב מכתבים. לפעמים. אולי גם אשלח אותם בסוף, לא דרך האימייל או אונליין, אלא עט על נייר, הארדקור כמו פעם. מכתב אחד, עותק אחד, שאם לא יגיע אל יעדו הלך לאיבוד ואין מה לעשות.

אבל אם בנס הוא כן יגיע אל יעדו (ובואו נודה - כשמכתב מגיע זה נס, כל פקיד דואר יודע את זה), אם בנס יגיע המכתב אל יעדו (מי שמזכיר את לאקאן בתגובות לא מקבל גלידה!) - גם אז משהו יילך לאיבוד, אבל זה יהיה מרגש באמת! זה יהיה רגע מדהים.

דמיינו לעצמכם שאתם פותחים את תיבת הדואר ויש שם מכתב אישי, רק לכם, ממישהו שחשב עליכם, אוהב אתכם, פשוט בא לו לתת לכם את מילותיו בכתב ידו. זה לא מרגש? זה לא משהו ייחודי שהייתם רוצים בו?

אנחנו יותר מידי מהירים מכדי לכתוב מכתבים היום. יש לנו "יותר מידי להספיק". זה כל כך מגוחך... יש לנו "יותר מידי דברים לעשות" מכדי להקדיש כמה דקות כדי לתת משהו מעצמנו למישהו אחר. באופן אינטימי, משהו מהסימן של גופנו במרחב - כתב ידינו על נייר מקופל. כל כך פשוט, כל כך כנה. פשוט עצוב.