הפעם מקטעים קצרים, נקודות קטנות, סביב האובייקט קול. בחרתי בשלושה מקטעים אשר אולי יפתיעו, או לכל הפחות יזמינו לעבודה, לקריאה, וגם יאתגרו קצת את הקורא [ואותי]. מקטעים קצרים, ותגובה קצרה, ונראה לאן זה יוביל. שנתחיל?

I

"אם אפזיה היא הפרעת שפה, כפי שהמונח עצמו מרמז, אז כל תיאור וסיווג של תסמונת אפזית חייב להתחיל בשאלה אלו היבטים של השפה נפגעים בסוגים השונים של הפרעה כזו."

אופן הגישה אל הסיווג, הקטלוג, של ההפרעה אליבא דיאקובסון אינו מתחיל באבחון פנומנולוגי, כפי שאולי היינו מצפים מהפסיכיאטריה או הרפואה, אלא מהסימפטום הפרטיקולרי בהקשר [מלשון 'קשר'] המצע המופרע [שפה, במקרה זה]. זאת אומרת, אין הנחה ראשונית כי הבעיה היא רפואית [בגוף האנטומי], אלא תחילה במשלב בו ההפרעה מגולמת ובאופנים של היותה הפרעה.

יש סיבה טובה לכך שלאקאן פנה אל יאקובסון, ואולי לא מפתיע שגם פרויד וגם יאקובסון החלו את עבודתם במאמר על אפזיה.

מתוך הספר: Roman Jakobson, On Language

II

"במאמר 'עתידה של אשליה' פרויד כותב: "קולה של הבינה רך, אך הוא אינו נח עד שהיא נשמעת." [תרגום שלי לעברית] מעטות הן ההצהרות אשר קרובות יותר לבעיה המרכזית של התרפיה האנליטית – אכן, לבעיה המהותית של האדם – ההשפעה המנחה של הבינה על פני הדחפים, המאבק בין דיוניסוס ואפולו."

אני מוצא מקטעים כגון זה יקרי-ערך. בעיקר בגלל שהם דוחפים אותי לקרוא את הכתוב בשפת המקור ולתהות למה התכוון המשורר. המאמר שאלכסנדר מתייחס אליו פורסם בשנת 1927, זאת אומרת הוא יחסית מאוחר ('מעבר לעקרון העונג' פורסם ב-1920). מהי הבינה [Intellekt] אצל פרויד? זו שאלה שיש לתת את הדעת לגביה. במאמרו של פרויד הוא קושר אתה במה שהמשטרים המדכאים מנסים, בין השאר, לדכא – התעוררות אינטלקטואלית. זה מעניין גם שפרויד קושר את הבינה הזו באהבת האדם והפחתת הסבל, זאת אומרת שלא בדיוק מדובר בידע.

אך מה שבעיקר משך את תשומת לבי הוא הניסוח "קול" [בגרמנית Stimme], אשר פרויד מייחס כאן לאותה בינה [או אינטלקט אם תרצו, אם כי איני בטוח שהשימוש העברי קולע]. ישנו קול אשר פעמים רבות נכנע לדחפים, נרמס על ידיהם, אך הוא עדיין שם, ומתישהו – אולי, בתקווה – גם ישמע. זהו לא ידע, זהו קול.

מתוך המאמר: Franz Alexander, “The Voice of the Intellect is Soft…”, משנת 1941.

III

"מה שיש במשותף לגוף והשפה הוא קול, אבל הקול אינו חלק מהשפה ואינו חלק מהגוף."

משפט יפיפה, באנגלית עוד יותר, שלוכד באופן מדויק מאוד משהו לגבי האובייקט קול ומעמדו הייחודי בפסיכואנליזה. עמו אני סוגר סדרה של שלושה ציטוטים קצרים העוסקים בקול, החל מהפרעות שפה, דרך הקול כאפשרות – דרך עבודה אנליטית – אל אהבת האדם והפחתת הסבל, כפי שמנסח זאת פרויד, ובסופו של דבר אל הקשר בין הגוף והשפה, באמצעות הקול אשר אינו נכלל במלואו בשניהם. הקול כאובייקט נתיק, נופל, שאינו במובן.

מתוך הספר" Dolar M., A Voice and Nothing More.