טוסקניני במילותיו

לעיתים אלו אותם סרטים מוזרים, לא מאוד ברורים, אשר כנראה לא היו מוצאים חן בכל אחד, אשר מושכים בחוטים הנכונים. כזה הוא הסרט "טוסקניני במילותיו שלו" [1], סרט אשר כנראה לא הייתי צופה בו על סמך הדקות הראשונות, אך בכל זאת איכשהו הצליח למשוך אותי – בעיקר להקשיב.

איני זוכר מתי פעם אחרונה ראיתי סרט כדי להקשיב. המסך מזמן עיניים, ותחתיהן אתה שבוי, אחוז, לפות בעוז האימה – מה מעבר למסך, מה זה ההופך אותך לאובייקט מבטו, מנוטרל משולל מן הסובייקט. המסך משקר באימתו, ומזמין בפיתויים ומתק-עין לשפות את קורבנותיו נטושי-הדעת. בפעם הזו, לא היה זה המבט, לא האימג', לא הדימוי אשר את שימת-לבי תפסו. היו הם הדיבור והמוזיקה. הייתה זו האוזן.

הסרט כמו מצקצק על סרטי דוקומנטרי, סרטי ביוגרפיה, ומציע: ומה אם נהפוך? המוצג הנו שילוב של משחק וקטעי דוקומנטרי, אך המדובר – משחק גם הוא – הוא מילותיו של טוסקניני עצמו. שילוב מוזר כבר מראשית.

"...ואם לעיתים עננים מסאבים על אושרנו, עומק רגשותינו לעולם לא התעמעם" [2]

למעשה, הסרט לוקח הקלטות בסתר שעשה בנו של טוסקניני, ללא ידיעת אביו, מערוב ימיו. הקלטות של שיחות אישיות, בהן הוא מספר על חייו לחבר רעים, בני משפחה, מקורבים. שיחות אלו הן עיקר התסריט, אשר מדובר בפי דמויות המשחקות את השיחות בסלון הבית. על הרקע, מפעם לפעם, אירועים מחייו של טוסקניני וכמובן, איך אפשר אחרת – מוזיקה תחת ניצוחו.

במובן זה, הסרט מוזר מן הרגע הראשון: ביוגרפיה? אוטוביוגרפיה? עדות? הצצה? קשה למקם את האצבע. שיחות על טוסקניני מפי טוסקניני, עם שאלותיהם של סובבים. ללא ספק ערוך, באנגלית, זה לא המקור. אך זה מתקרב. זה מרגש, כי אלו מילותיו של טוסקניני בגדול, זה לא מישהו אחר מרכיב סיפור על חייו. ובכל זאת, זה מישהו אחר מרכיב סיפור על חייו. זו הזרה של אומנות הביוגרפיה, הטעיה של פורמט הקולנוע. והמילים... הדיבור...

"בטהובן היה גאון, קדוש [saint], אשר העז להלחין [compose] את סוף חייו תוך שאינו שומע דבר. האפיפיור אינו יודע מי ראוי להיקרא קדוש! האפיפיור והאימבצילים הללו אינם מבינים דבר. אם לא הייתי יכול לשמוע, הייתי בוכה כל היום על חוסר מזלי." [2]

בסרט טוסקניני מעיד על אומנותו כי היא מקור סבלו. הוא גורס כי אינו נהנה לנצח על התזמורת, הוא אינו מחייך, הוא סובל, לחוץ, חושש מכל טעות שעלולה להופיע. כה עסוק ושקוע בעבודת הניצוח, שאינו יכול ליהנות, להתרגש במובן של הנאה, הוא מתענג. זה מעשה-התענגות עם תוצר שסחף את עולם המוזיקה. אי-אפשר להיות אדישים לניצוחו של טוסקניני, וגם הוא אינו אדיש, אך עבורו אין בכך הנאה.

חמור-סבר, כך גם ביקורתו. אי-שם, בשנת 1936, הגיע המנצח האגדי לפלשתינה, לקראת ניצוחו על קונצרט הפתיחה של הסימפונית, והחל עמה מסע הופעות בירושלים, חיפה, קהיר ואלכסנדריה. טוסקניני, שסלד מהיטלר, שתאב את מוסוליני וסירב להופיע בכל מדינה ומקום בו אין זכויות חופש לפרט, בחר לבוא להופיע עם יהודים שברחו מגרמניה, כדי להביע תמיכה, כדי לתמוך בחופש וזכויות הפרט.

עם חזרתו, מוסוליני שלל ממנו את דרכונו. טוסקניני גיחך. מנצחים אחרים, שהלכו להופיע בגרמניה, אוסטריה, או שניגנו את ההמנון הפאשיסטי, אותם הוא כינה - פחדנים, חסרי עמוד שדרה, עלובים ואופורטוניסטים. הוא סירב לנגן את ההמנון הפאשיסטי, אחד המנצחים הגדולים באיטליה. לבסוף נאלץ להימלט לארה"ב, שם חי שנים עד נפילתו של מוסוליני, סוף עגום ועלוב לאדם עם מורשת עלובה יותר ממותו. טוסקניני בז להיטלר ומוסוליני, והתרגש עם חזרתו אל איטליה. ואנו? האם אנו בזים למנטליות הפשיסטית והנאצית?

איני חושב שזו יצירה קולנועית אדירת-ממדים, בוודאי שלא סרט מרגש מעין כמותו. אך העדות, הדיבור של טוסקניני אודות עצמו, חייו, אומנותו... הופכות את הסרט הזה ליצירה חשובה ומומלצת.

"אומנות היא דרישה מחיי, זהו תענוג אינטימי, אך גם הסיבה לסבל שלי." [2]