פרופגנדה

כל עוד אנו רוצים שהמחאה הזו תהיה מחאה של העם, ולא מחאה של תנועה פוליטית מהונדסת, נדרש מכל אחד ואחת מאיתנו - העם - לא להיות שבויים באג'נדה פוליטית שניתן לכנותה 'חד-ערכית'. העם מגוון, קולות רבים בו, אזרחים ממוצא שונה, רקע שונה, דת שונה, אמונה שונה, ועוד. זה צריך להישמע, להיות מדובר. זה דורש עבודה מתמדת.

אז קראתי מאמר מאת הפסיכואנליטיקאי ארנסט קריס (Kris), ואספר לכם קצת אודותיו. שם המאמר - "ה"סכנה" של פרופגנדה", משנת 1941. למסוקרנים, מצורפים מקטעים נבחרים.

השנה היא 1941, אחרי מלחמת העולם הראשונה, מלחמת העולם השנייה כבר עושה את שלה. הקולנוע כבר נפוץ אך עדיין יחסית תופעה חדשה, הטלוויזיה ממש המצאה דנדשה שמתחילה להיות יותר ויותר נפוצה, העיתון המודפס שולט בתור מדיה מובילה, והנה מופיעה תופעת הפרסומות בתעוזה ועוצמה שלא היו כמותן כמה עשרות שנים אחורה. על רקע המלחמות, הפרופוגנדה הפוליטית הולכת ונהיית יותר ויותר עוצמתית, במובנים מסוימים לומדת ומאמצת פרקטיקות מעולם הפרסום והמדיה החדשה. קריס מחליט להתייחס לנושאים אלו, דרך משקפת יחסית (ובכן, הוא כזה חצי, לדעתי) פסיכואנליטית סביב המושג - סוגסטיה, מעולם ההיפנוט.
טענת הבסיס היא - פרופגנדה מנצלת את העובדה שהאדם סוגסטבילי, בכך לכשעצמה טמונה סכנה. עוד טרם נדבר על מהו המסר של פרופגנדה כזו או אחר. קריס החליט לחקור זאת.

סוגסטיביליות, קריס אומר, קשורה למצבים ילדיים. מאוחר יותר, הוא גם יקשור את זה בחוסר ישע היסודי שפרויד מזהה אצל התינוק. התלות באדם מבוגר בסיפוק, בצרכי החיים, בהגנה - אלו קשורים בנכונות של הילד לסוגסטביליות. קריס אומר, כי במצבים חברתיים או מדיניים אשר בהם יש חוסר יציבות, חוסר ביטחון, וכדומה מחפשים את אותה דמות הורית שתספק ביטחון. פרופגנדה עושה בעובדה אנושית זו ניצול ציני.

הצורך הזה בהגנה, ביטחון, פחות ניכר וברור כאשר מדובר בצורך כגון פיתוח וקידמה. "מה הצורך בקידמה זו אם אין ביטחון?" טענה שאנחנו בהחלט יכולים לזהות גם בישראל של ימינו. זו כמובן טענה בעייתית מאוד, אך קריס מתמקד בעניין ספציפי בכך - הצורך הגובר בביטחון ונטייה מסוימת לאגרסיביות כתגובה לפחד ותסכול. אלו הם גם אויבי הקידמה, ובין השאר הדמוקרטיה.
ומה לגבי סקפטיות? האין היא מגנה מפני סוגסטביליות? קריס מראה שלא כך הדבר. סקפטיות, הוא טוען, היא הגנה מפני הסוגסטיביליות של האדם עצמו. האדם הסקפטי אינו נוטה פחות לסוגסטיביליות, הוא פשוט מנסה להתנגד לה. אך סקפטיות לכשעצמה אינה מונעת סוגסטיביליות, וקריס מצביע על כך שאפילו בקרב הסקפטים - במקום להתמקד בבסיס האמירה בפרופגנדה, מה נאמר, מה זה אומר, מה נסתר בנאמר - מתמקדים פעמים רבות בניסיון להסביר, למשל - למה אותו אדם אומר כך, מה ההיגיון שלו, מה הלוגיקה שלו, וכו'. זה לא מעיד על היעדר סוגסטיביליות, רק על ניסיון ליישב את הסקפטיות עם הנטייה לסוגסטיביליות, אם רק היה אפשר להסביר את זה - אה, זה היה מובן, ואז הכול היה בסדר.

תנועה נגדית, אפילו כזו אשר יוצאת כנגד פרופגנדה, אינה בהכרח לא פרופגנדה בעצמה. אפשר שתנועה נגדית תהיה לא פחות פרופגנדה, השאלה היא - האם מדובר בתנועה אחת, אחודה, יחידה, או בקולות שונים, פרטיקולריים. תנועת המחאה בארץ, אני חושב, מורכבת מזה ומזה. ויש נטייה לצמצם קולות שונים, ככל שאלו פחות ופחות 'נורמטיביים' (למה אין דגלי פלסטין? למה לקח כל כך הרבה זמן לערבים להצטרף? למה מתאחדים מאחורי דגל ישראל דווקא, סמל לאומי אחיד?). אך קריס גם מצביע על דבר נוסף, תנועה נגדית אינה פחות נתונה לסכנת הפרופגנדה גם אם היא מגוונת. מעצם היותה תנועה נגדית, כבר מדובר במאבק כוחות, ולפרופגנדה יש יתרון בכך. בסופו של דבר, אפשר שתהיה התעייפות, ואז כל מה שצריך הוא לספק את התנועה הנגדית במשהו כדי שגם המתנגדים יכנעו, כניעה עם סיפוק זה פחות מבייש, קריס אומר.

מה שמפריע להתנגדות, מסביר קריס, הוא דווקא משהו הקשור בלא מודע - אשר רוצה מימוש משאלה, סיפוק. הלא מודע רוצה להיות סוגסטיבילי, מבחינה זו, ויסכים לסוגסטביליות אם ימצא סיפוק הולם. האין זה בדיוק מה שמתרחש סביב בית הנשיא וגנץ? לו רק ימצא הסכם סביר, פשרה, משהו ש''נוכל לחיות'' עמו ולא יהיה כזו יריקה בפרצוף, אז הכול יהיה בסדר, או לפחות - לבינתיים זה מספיק. אבל זו בעיה, זו בעיה כשהפרופגנדה על הכף היא אנטי-דמוקרטית מיסודה. איך אפשר להסכים על פשרה שהיא אנטי-דמוקרטית, אבל רק חלקית? כי זה מספק דיו. להסכים להיות סוגסטיביליים, רק קצת.

אבל מהי פרופגנדה? קריס אומר - ציווי או פקודה פוליטית. האדם בו מדובר, מצטמצמם לכדי נעלם. תחת הציווי הפוליטי, שהוא הפרופגנדה, הסובייקט מצטמצמם לממלא פקודה, מבוית, טיפש, עמום. תחת פרופגנדה, אין גיוון, אין מגוון, אין קולות שונים, אין אי-הסכמות. בין אם בכוח או בסיפוק, פרופגנדה פוליטית היא העלמת הדמוקרטיה. בכך גם יש מן הבושה המסתתרת מאחורי הסיפוק - לתת לזה יד, זה לתת למחוק קולות אחרים. להצטמצם לחייל. להצטמצם לנעלם. שותק. מסופק.

בדמוקרטיה, אומר קריס, ישנן מגבלות הקשורות בפרסום. או במובנים של פרופגנדה - ישנן מגבלות לפרופגנדה. זה אומר, שלא הכול מותר. אנחנו כל כך עסוקים בחופש הדיבור, שאנו שוכחים את הצד הקטן הזה - חופש הדיבור בהינתן חוק שמגביל פרופגנדה. שמגביל את הפרסום. שמגביל את הפוליטיקה. שמגביל את הפוליטיקאים. זו דמוקרטיה.

על מה אנחנו במחאה עכשיו ? אה, נכון... על כך שהפוליטיקאים מתלוננים שמגבילים אותם מלשלוט...

ותפקידנו במחאה הזו הוא לתת מקום לקולות שונים, לא רק במחאה - אלא גם בפוליטיקה, בשלטון. לתת מקום לקולות שונים, לא לקול אחד - ובאופן מפתיע אולי, לתת מקום משמע שיהיה חוק מגביל, שיהיה חוק שמייצר מקום לכול האחרים באשר הם. את זה עושים, ולא תחת סוגסטביליות; את זה עושים תוך ויתור על סיפוקים, קצת פחות סיפוק לנו, בשביל שמשהו אחר יוכל להתקיים.

לקריס יש מאמר נוסף בנושא, אבל זה כבר בפעם אחרת.