I. טראומה והשפעותיה ההרסניות

בשנת 1930, פרויד כתב כי חברה יכולה להתכונן סביב גרעין טראומתי. אני חושב שיש להבחין בין גרעין טראומתי, אירוע טראומתי מכונן, לבין מה שמכונה היום במושג טראומה קולקטיבית – אשר לקריאתי זהו מונח שסותר את עצמו. טראומה אינה יכולה להיות קולקטיבית, מאחר ואין דבר בטראומה אשר הנו מאסף [collegere]. טראומה אינה "אוספת יחד" דבר, אך סביבה אפשר להתאסף – משום כך הקולקטיב, החברתי, אינו תלוי בטראומה, והטראומה אינה מה שמכונן את החברתי. אך אפשרי כי בעקבות טראומה, יתאספו אנשים יחד. במהלך זה, האקט הוא המאסף, כתשובה לטראומה.

גרעין טראומתי, אינו אומר כי כל אדם ואדם נגוע בטראומה, או סבל מהטראומה, או מושפע מהטראומה. פרויד כותב,

"השפעות הרסניות אשר ניתן להשוותן לסיבות חולי כגון אלו לעולם אינן חסרות בהיסטוריה של עיר, אפילו אם יש לה עבר פחות מגוון מאשר לרומא, ואפילו אם, כמו לונדון, היא כמעט ולא סבלה מביקורי אויב." [1]

הוא מיד מסייג ואומר כי לא ניתן להשוות באמת בין המודל הנפשי לבין אירועים טראומתיים שעוברים על עיר, ואכן ההבדלים ביניהם ניכרים ועצומים. אך, בכל זאת, הוא אינו מבטל את דבריו בכך שישנם אירועים (היסטוריים) טראומתיים אשר בעלי השפעות הרסניות על עיר, ובהרחבה על חברה. וכי אירועים אלו, אינם בהכרח אירוע אשר התרחש בפועל.

פרויד פרסם את דבריו אלו בשנת 1930, עוד טרם מלחמת העולם השנייה. ללא ספק, אלו הם רשמים הקשורים ונקשרים במלחמת העולם הראשונה, אשר אודותיה ובהשפעתה כתב. ההשפעות ההרסניות אשר אליהן פרויד מתייחס, עלינו לשאול – האם הן הטראומה? או האם הן קשורות בפעולות, במעשים, בבחירות שאנו עושים בעקבות הטראומה? לטעמי, התשובה מן הסדר השני. מלחמת עולם היא אירוע טראומתי, והשפעותיו ההרסניות של אירוע כזה, ובכן... אם הן הרסניות משמע – הן ממשיכות להרוס. כיצד ניתן משהו יכול להמשיך להרוס אם הוא אינו 'מתוחזק' במובן מסוים? הפסיכואנליזה היא פרקטיקה של אחריות סובייקטיבית רדיקלית, קשה להתעלם מכך שיש לחברה, לעיר, לאדם, יד בדבר.

II. אומניפוטנטיות ובריאות הנפש

בשנת 1943, בעוד מלחמת העולם השנייה משתוללת, זאת אומרת – בעוד אנשים עושים זוועות זה לזה, כתב הפסיכואנליטיקאי ארנסט ג'ונס מאמר סביב השאלה "כיצד ניתן להציל את הציביליזציה?" [2]. במאמרו זה הוא מכריע, כי ישנו

"קשר בין האמונה באומניפוטנטיות והמנגנון של השלכה"

אדם בעמדה אומניפוטנטית, אשר ג'ונס ממהר וקושר אותה אל פרנויה, משליך על אחרים – כל פעם אחר אחר – את האשמה על [הרס, סכנה, איום, כל מה שמתקלקל, וכו']. האומניפוטנט אינו יכול להחזיק באשמה כזו, מאחר והוא אומניפוטנט, לכן חייב להיות גורם אחר אשר אשם בהרס. באופן עקיף, מאחר ואותו גורם אחר אחראי להרס, הוא מהווה סכנה, ובעיקר סכנה לאומניפוטנט. כך השלכה ופרנויה הולכים יד ביד תחת חסות האומניפוטנטיות.

את האומניפוטנטיות הזו ג'ונס מייחס אל הרס התרבות או הציביליזציה. הוא עוד כותב, בסרקסטיות רצינית -

"ראינו דוגמאות טרגיות עכשוויות לכך בגרמניה, ובמיוחד ברוסיה. לא שמעתי, עם זאת, על אף משרד חוץ אשר נועץ במומחים בפסיכיאטריה על הדרכים המהירות ביותר להתמודד עם תלונה מסוכנת זו."

הומור, או ליתר דיוק בדיחה, זו דרך התמודדות ראשונה ומהותית ביותר עם הרס הציביליזציה. הבדיחה היא דרך מהותית לשמירה על התרבות. לא לשווא, אנו רואים בהפגנות נגד ההפיכה המשפטית בישראל שלטים מתחכמים, הומוריסטיים, בדיחות של ממש, אשר בתגובה להם עולה בקורא אותם צחוק או גיחוך. הבדיחה היא קריטית, והיא מעידה על פעולה תרבותית. האומניפוטנט אינו צוחק, הוא אינו מספר בדיחות, הוא מכסה עליהן, מנסה להסתיר את הגחות הלא-מודע תחת מסווה של אמתלא - "רק רציתי לבדוק אם אתם מקשיבים", אמר נתניהו בעקבות פליטות הפה החוזרות שלו בהן החליף בין ה-"אנרכיסטים" ו-"מבצעי הרפורמה". את הקשר בין השניים, שהבדיחה, חידוד הלשון וגם פליטת הפה, מדגישים – האומניפוטנט ממהר להסתיר. אין לו לא-מודע שכן זה מעיד, בהכרח, על טעות.

אך האמירה של ג'ונס בהקשר זה הולכת רחוק יותר – יש סיבה לכך שבכל ניסיון להרס הציביליזציה, התרבות, מסתתרים מהלכים כנגד חינוך, בריאות הנפש, וכדומה – במקום להיעזר בהם כיועצים וללמוד מהם. האומניפוטנט אינו צריך את אלו שישרתו את "התפתחות" או "אנושיות" האדם, החינוך אינו נועד לפיתוח האדם כי אם להפכו לרובוט חכם בשירות המדינה. ובריאות הנפש אינה נועדה כדי לעזור לאדם לעשות משהו מוצלח יותר עם הסבל שלו, תוך קריאה ועבודה עם אחריותו הבלעדית על חלקו במה שמתרחש בחייו, מאחר וזה מערב את הלא-מודע, במקום זאת בריאות הנפש תפקידה לשמור על הסדר, להכניס את החריג במתווה הנסבל בעיני החברה. במשטר אומניפוטנטי אין מקום לחריגות – כל בליטה או חריגה בציר הנורמליזציה המשטרית מהווה בעיה אשר מקבלת את הסטטוס "אחר", או "אשם", אליבא דג'ונס.

משום כך, אין מקום לבריאות הנפש במשטר אומניפוטנטי, מאחר ואין מקום – מלכתחילה – לנפש, אשר בפסיכואנליזה היא תמיד, ובהכרח, בגדר חריגה. בגדר אחד אחד. כל אדם שונה באופן רדיקלי. איך אפשר לנרמל דבר כזה?

III. ציביליזציה והטראומה שלה

בסוף הרצאתו של אריק לוראן משנת 2002, בעקבות אירועי 9/11 בארה"ב, הנושאת את הכותרת "טראומה בכיוון ההופכי" [3], כותב לוראן

"אולי המאה העשרים ואחת תוביל אותנו לדבר, במקום זאת ["תרבות בלא-נחת"] על "ציביליזציה והטראומה שלה"

גם לוראן מחזיק בעמדה כי ישנו גרעין של טראומה בתרבות [או ציביליזציה]. אך לוראן מדייק,

"טראומה היא יותר תהליך מאשר אירוע"

אנו נוטים להתייחס לטראומה כאל אירוע, משהו שהתרחש. אך בפועל, הטראומה עצמה אינו אירוע, גם אם היא מכוננת בעקבות אירוע או משהו שהתארע. הטראומה עצמה היא תהליך נפשי, משהו אשר מתרחש בנפש, ומשום כך כבר אינה האירוע עצמו.
לוראן מציין, בנוגע לטיפול בדיבור, הפסיכואנליזה, כי

"[בניגוד לגישה הקוגנטיבית] אנו יודעים ששפה עושה יותר מאשר רק לקודד חוויות חיים. היא לא עוד קוד כלשהו בריבויים של קודים חישתיים, הקוד של הראייה, השמיעה, הרגש, וכו' [...] הפסיכואנליטיקאי יודע כי "עולם משותף" אינה התייחסות אולטימטיביות של שפה. מה שמשותף לכולנו, אם כך, הוא האזכור לטראומטיזם לשוני אשר הוא באמת מכשול לכינון עולם. מה שמשותף לכל יחס אינטרסובייקטיבי הוא האי-קיום של היחס המיני, הכשל אשר לתוכו אובייקטי ההתענגות הפרגמנטריים יהפכו לכתובים."

תחילה, הפסיכואנליזה ממקמת בראש ובראשונה את הכשל, המכשול, מה שאינו עובד. בדיוק אותו הדבר שהאומניפוטנט מנסה להכחיד, כי הוא עלול – בטעות – להעיד על כך שאינו אומניפוטנט. הפרנויה היסודית, אם כן, קשורה באובייקטים הממוקמים באזור כשל זה.

הטראומה, אליבא דלוראן, היא טראומטיזם לשוני, טראומה הקשורה בשפה והאופן בו היא נוגעת לגוף, והיא תהווה מכשול לכינון עולם, מכשול לכינון מושלם של עולם מושלם. משהו בטראומה כתהליך הקשור בכך שאנו יצורים לשוניים, שהאנושיות אינה ללא שפה, אינו מאפשר כינון עולם מושלם. האומניפוטנט חותר לעולם מושלם, מושלם על פי לשונו. אך זה אינו עובד, ישנם אלו אשר מפריעים – הם בעיה עבור האומניפוטנט. אפשר לומר, כי זה נוגע בטראומה בעמדה האומניפוטנטית: זה לא מסתדר, תמיד יש משהו שלא מסתדר. זה לעולם לא יסתדר.

מאחר וטראומה אינה אירוע חד-פעמי, אלא דבר מה מתמשך, תהליך, אין לכך פתרון. זה תמיד, בהכרח, לא יסתדר במלואו [לא בחיים, לפחות]. אזי, נאלץ האומניפוטנט להמשיך ולכונן אחרים, אובייקטים, המאיימים על כך שהכול יסתדר. אותם אובייקטים יש להכחידם, להיפתר מהם, או בדרכים פוליטיות [לגרום להם להבין, לראות, או להשתיקם לכל הפחות], או בדרכים אלימות יותר [מלחמה, כליאה, השמדה]. רשויות האכיפה, החוק, המדינה – כולם יהיו כפופים למרותו של האומניפוטנט, אשר הוא זה שיכול [מבחינת עמדתו] להפוך דברים כך שיסתדרו –

יהיה ביטחון, יהיה סדר, תהיה משילות, יהיה ציות, יהיה איזון [המשפט יהיה כפוף לממשלה, לא עצמאי ונבדל], תהיה פריחה כלכלית [וכל מי שאומר אחרת בוגד], תהיה יהדות [בעל כורחם של יהודים שאינם יהודים כגון רפורמים, או יהדות אחרת], יהיו גם זכויות הפרט והאזרח [מתישהו, אולי, אבל קודם נבטל אותם, וגם כאשר יהיו הם יהיו בכפיפות לשלטון אומניפוטנטי, קרי – זכויות הפרט והאזרח תחת שלטון אשר אינו מותיר מקום לפרטיות ואזרחות אחרת].

האומניפוטנט יכול לעשות הכול, והכול הוא יעשה, אבל קודם כל עליו להיפתר מכול מכשול, מכול גורם מסוכן, המהווה פגימה, פעירה, חירור של עמדתו האומניפוטנטית. ומאחר והטראומה תמיד תכונן גורמים כאלו מחדש, זהו מהלך אשר אין לו סוף, למעט מוות.

הגיע הזמן שנדבר על התרבות והטראומה שלה, לשם כך צריך דיבור, אך לא סתם דיבור לשם הדיבור.

הגיע הזמן שנדבר על התרבות והטראומה שלה. ולשם כך, עלינו להתנגד – מאחר ודמוקרטיה מעוגנת בכך שישנם ניגודים, ואלו חייבים להתקיים. ללא התנגדות, ללא ניגודים, ללא מנגנונים המתנגדים זה לזה – אנו במרחב האומניפוטנטי, בו אין מקום למה שמתנגד.

הגיע הזמן שנדבר על התרבות והטראומה שלה, כאן, בישראל. אך לשם כך צריך פסיכואנליטיקאים, לשם כך צריך בריאות הנפש, לשם כך צריך שבריאות הנפש לא תהיה בנפרד מהמדינה – אלא חלק מהאופן בו מדינה פועלת, זאת אומרת – עם פניה אל בריאות הנפש בשאלה: מה הקשר בין מה שקורה כאן לבין אחריות סובייקטיבית רדיקלית.

הגיע הזמן שנדבר על התרבות הישראלית והטראומה שלה. לא כי ישנה תשובה אחת ברורה, אלא כי דרך הדיבור, דרך מעשה הדיבור, אפשר לעשות משהו עם הטראומתי הלשוני. כפי שמלמדת אותנו הקליניקה.

הגיע הזמן שנדבר על התרבות והטראומה שלה, במקום לתת יד לדחף המוות. זוהי האחריות שלנו, של כל אחד ואחת. הגיע הזמן לדבר