הסטטוס של טקסט

עבר זמן רב מאז כתבתי אודות נושא זה, ונראה כי עדיין ישנה חשיבות מכרעת לחזור ולפתח אותו, לצד עיקשות יוצאת-דופן שלא-לקרוא זאת. זאת אומרת, לקרוא תוך התעלמות מעצם שאלת הסטטוס של הטקסט.

כאשר לאקאן ניגש לדבר על המלט, או על כתבי אדגר אלן פו, הוא חוזר ומדגיש את הסטטוס של הטקסט. את ההבדל בין סטטוסים שונים של טקסטים שונים. הוא אינו עושה זאת ללא מסורת ארוכה, קריטית, העובדת עם השאלה – 'מהו הסטטוס של טקסט נתון', גם אם גישתו של לאקאן שונה.

כל נמסר, באשר הוא, אינו נמסר אם אינו נתון מלכתחילה כדבר-מה אחר מן המובן. זוהי עמדה שברצוני לחקור כאן, לברר אודותיה, תוך הצמדתה לשאלה 'מהו הסטטוס של טקסט', זאת אומרת – האם יש חשיבות לסטטוס של טקסט, ואם כן מה ניתן לומר אודות כך.

הטקסט כמובן

בתחום הטיפול, על כלל הקשת הטיפולית, אנו שומעים את המובן חולש כפרקטיקה תחת כותרות החותרות בתכתיבהן אל המובן – מיינדפולנס (Mindfullness), הכלה, אמפתיה, ועוד. אלו, אפשר לגרוס, משתייכות אל הקטגוריה של מובן. התנסותי [לא ללא הכתמה, החתמה, שהותירו אותן התנסויות, איני מתיימר לסטריליות – זו התנסותי] לימדה אותי כי חרף הטענות המתפלמסות, המתפייסות בינן לבין עצמן, טענות אשר אינן מעידות לכשעצמן על הסטטוס של הנאמר [הטקסט], המובן מקבל מקום של אדרת כבוד בה מתגנדר מטפל זה או אחר, כהיה אינו אלא זולת-נאור, מואר [מלשון enlightened] תחת זרקור השפה הרגשית אשר [וכאן חרב הפיפיות, במקור מלשון פה, חושפת את הנאמר] על המטופל ללמוד לשוח בה. תצורה זו של עמדה, אינה מכוונת למסירה, אינה מגלמת מסירה, ואין בכך שאלה [אף לא תהיה] אודות הסטטוס של הטקסט.

אנו [ולעיתים אני שואל – מי הם אותם "אנו"?], הפסיכואנליטיקאים [ושוב, אין זו תשובה, כי אם שאלה], איננו חוטאים בכך פחות [כקבוצה]. אודות התנסותי, אשתף כי באחד המפגשים בקבוצת עבודה אשר, עם חרדה מסוימת, אני מארגן ומדבר בהם, הצביעה משתתפת בנחישות על דבר-מה שאינו מתיישב בדבריי, אך עם שאלה – בסטטוס של שאלה, לא בסטטוס של תשובה, או מובן. זה הפתיע אותי, באותו הרגע, אם כי מיהרתי לענות, לא היטבתי לאמץ את אותו הפער עליו הצביעה באופן כה מדויק, ולהשהות את המובן [הסבר, פירוש, מענה] כרגע של אפוריה אשר בו חומקת כל תשובה מכסה. עם זאת, הבחנתי בכך. הבחנתי בכך שאני סותם את השאלה בתשובתי, כאילו הייתה זו החשובה – ולא השאלה שנשאלה. אולי בשל החרדה, המועקה, אשר מלווה אותי בדיבור אל עמיתים, משתתפים, אשר אינם פאסיביים [אשר קוראים את הטקסט המדובר], אותה חרדה הקשורה לא רק בלתת את מילותיי אלא בעמדה בה, באופן יסודי, אני טועה, מפספס, כהנחת מוצא, גם אם לעיתים אני חוטא בכך [כאשר ישנו עודף בטחון, זו אינדיקציה עבורי לעיתים לשאלה]. בעודי מדבר, עם שימת-לב זו, עצרתי. לא רק את שטף דבריי, עצרתי את המפגש עצמו, והצעתי לא להתעלם משאלתה של אותה משתתפת, עמיתה, אלא להפך – לקחת שאלה זו כקו מנחה, ולהסיט את המפגש אל טקסט אחר, שאינו בנידון בתוכנית, אך השאלה הייתה בהקשר אליו. כך היה, ללא הכנה, מובלים בעקבות שאלה ופער, אשר ייתכן ולעולם יישאר כזה – פער המעודד שאלה ולמידה.

מהו הסטטוס של הטקסט?

כאשר ניגשים לקרוא, איזה טקסט אנחנו קוראים? זו לא שאלה של עובדה, אלא שאלה של היקשר ואולי קודם לכך שאלה של עמדה. ה'איך' ניגש אל אותו הטקסט הוא נגזרת, גם אם בדיעבד, של הסטטוס של הטקסט. למשל, האם אנו ניגשים לקרוא טקסט של לאקאן, או מילר, או קולט סולר, וכו', כהיינו קוראים אורים ותומים? כאמת? כעובדה? ניגש מעמדה זו רק אם נסרב לתהות על הסטטוס של הטקסט, עם שאלות כגון – כיצד כתוב בו, איך, באיזה היקשר, מי הכותב, אל מה הטקסט מתייחס [אזכורים למשל] וכו'. כל אלו, ועוד, האם הם אינם חלק מהטקסט?

אנו לרוב קוראים תרגום. מדוע אינו מתייחס לכך שהתרגום הוא טקסט אחר מהטקסט המקורי? לאקאן באנגלית אינו לאקאן בצרפתית. לאקאן בעברית אינו לאקאן באנגלית. האם אנו קוראים את אותו לאקאן? גם אם יש מן הלאקאן, אין זה אומר שהסטטוס של הטקסט זהה.

פרויד אומר כי הלא-מודע אינו ללא קשר אל המודע, אך הקשר ביניהם הוא של תרגום: שתי שפות שונות [במקום אחר הוא כותב שני ניבים שונים של אותה השפה]. הם אינם זהים, אינם אחידים, הם זרים זה לזה, אך עדיין איכשהו אינם מנותקים לחלוטין. שאלת הקשר בין שני "טקסטים" אלו, היא שאלה חשובה אשר פעמים רבות מבחינה בין אוריינטציות טיפוליות באופן מובהק. תרגום, ניתן לומר אודותיו, כי יש בו מן הפירוש. דבר-מה הולך לאיבוד בפירוש זה, בתרגום זה. ישנו אובדן. לומר שבמבנה פסיכוטי הלא-מודע הוא תחת שמיים פתוחים, משמע – אין תרגום. אין דבר-מה ההולך לאיבוד. "הפסיכוטי אחד עם אמירתו," כתבה מישל מונטרלה. אפשר לומר, כי בכל סירוב לא לקרוא את התרגום – בין אם בין שפות ובין אם באותה השפה – משמעו כי איננו קוראים עם הלא-מודע, אך באמירה זו עלינו לדייק – אנו קוראים את הטקסט כתרגום של משהו אחר, זאת אומרת הוא אינו רק פירוש, הוא גם משלב אחר.

אם נתעלם מן המסמנים, האי-מובנים, הטעויות [ההכרחיות, בנקודת מוצא], החזרה, ההיקשר, הלוגיקה, המתימות, וכו' – אם נתעלם מכול אלו, לא של המגיב, המדבר על, אלא בטקסט עצמו – אזי איננו קוראים את הטקסט במובן של לקרוא עם הלא-מודע. כל הטקסטים, הסמינרים של לאקאן, במובן זה, מבוססים על תרגום. הדבר אליו הם מתייחסים, דברי לאקאן, אינם יותר מאשר מה שנתפס ונכתב בידי שומעיו. גם אלו אשר נעשו באישורו של לאקאן, הם אינם בסטטוס של הדבר עצמו, הרחוק מהישג היד כאותו לא-מודע חמקמק, המופיע בהגחות, עם פערים, פתיחות וסגירות של הלא-מודע. הקריאה היא לא בהתעלם מן הפער.

אתיקה של קריאה

הסטטוס של טקסט, אם כן, תלוי בחמקמקות אשר אנו מייחסים לה, בשוגג, וודאות של מילת קודש: המילה לכשעצמה. אם לא נמקם את המילה [המסמן עם חיתוך] בהגחה, בהקשר, בטעות, וכו', אם לא נעשה זאת – נקבל טקסט אשר הסטטוס שלו אינו סינגולרי, כי אם עובדתי. אם דברי הכותב הם בקודשת יראה [כפרקטיקה], איננו קוראים בפרקטיקה הפסיכואנליטית, והמסירה – זוהי התמסרות דתית, לא מסירה.

זוהי שאלה אתית, מהו הסטטוס של הטקסט, אשר קשור בסינגולריות של אותו טקסט ועל כן במה נמסר, אם נמסר, באופן פרטני גם עבור הקורא. עם אתיקה זו, כל הגחה – שאלה – אינה עניין לסתמו [לתקן, לענות, להשיב אל המטווה של מובן או אהבה, סגירה של הלא-מודע]. זוהי הגחה אשר אפשר שתתלווה אליה סקרנות מן הסדר של "אמור עוד" [האיווי של האנליטיקאי]. קפל-הלשון, אל כך אנו חוזרים, פליטת הפה, פליטת הקולמוס, הדברים אשר אינם מסתדרים זה עם זה, הפערים – הם חלק מהטקסט. יש בכך מן המסירה.

זוהי שאלה קריטית, בעיני – מהו הסטטוס של הטקסט. האם ניגש אליה דרך המובן? או אולי גם עם אופני ההתענגות, או הסיפוק, הקשורים באופן הדוק לאותו טקסט כנכתב אך גם כנקרא. גם הטקסט הזה, כאן, שנכתב, האם הוא הטקסט שלי [שייכות]? או טקסט אשר נכתב דרכי, עם גופי, ונמסר כאן לידיכם לקריאה. אולי עדיף לומר, לקרי(a)ה.