משהו אחר

הייתי אמור להעלות פוסט אחר, אך משהו הסיט את תשומת לבי. אולי פעם אעלה את הפוסט ההוא, על ארוטיקה אריסטוטיליאנית, אולי... אך משהו הסיט את תשומת לבי, ולפתע זה כבר לא היה משנה.

מה הסיט את תשומת לבי? אני מתקשה לענות על כך בבירור [כמו דלת שנפתחה]. אך השאלה מתעקשת - מה הסיט את תשומת לבי... משהו הסיט אותי מן העיקר [מלשון עקר] בו עסקתי, ובאופן לא ברור משך אותי לפעול אחרת.

כנראה שזה היה רגע של בחירה [אתיקה], החלטה לא ליפול אל אותה הלוגיקה שוב ושוב. כי כמה עמוק אפשר ליפול עד שתאמר "די"? בשלב מסוים, כאשר המעלה והמטה נראים אותו הדבר, אינך בטוח אם אתה נופל או נוסק... זה לא מועיל. זה לא מוביל אל שום מקום. בדיעבד, אריסטו לא הועיל בנקודה זו עבורי. לכן זנחתי את אריסטו, ופניתי אל משורר.

הבחירה בגתה... מדוע בחרתי בגתה... אני לא יודע. פשוט כך. זה היה אקט: הושטתי יד, ושם גתה היה [אי-אפשר לדעת מה מחכה מאחורי הדלת, צריך לפתוח אותה. זה הימור, זה סיכון. זה דורש אומץ.]

אז פתחתי את פאוסט, התחלתי מההתחלה וקראתי. כך כותב גתה בסוף השיר הקרוי "הקדשה":

"אראה את קנייני רחוק, כמו זר לי,
ואשר נגוז הוא הוא היש נותר לי." [1]

באחת הגרסאות באנגלית זה תורגם כך:

“All that I now possess seems far away
And vanished worlds are real to me today.” [2]

אך הכי טוב הוא לקרוא את גתה בגרמנית. אני לא דובר את השפה הגרמנית, קצת קורא [בעיקשות], ובשל עקשנותי [תכונה מבורכת ומקוללת כאחד] התעקשתי להביא גם לכם טעימה בגרמנית:

“Was ich besitze seh’ ich wie im weiten,
Und was verschwand wird mir zu Wirklichkeiten.”

חשוב לחוות שפות אחרות, להיתקל בהן, לקבל מעט כאב ראש בניסיון הקריאה הזה. להיתקל בשפה אחרת, להיתקל במשהו אחר – זה חשוב! אין לכך תחליף [זו פסיכואנליזה].

ה-"הקדשה" נכתבה שנים לאחר פרסום "פאוסט", אם איני טועה - עם צאת המהדורה השנייה, עוד בחייו של גתה. זאת אומרת שמדובר בתוספת מאוחרת.[3] רבים קוראים שיר זה כמוקדש לחבריו או אהוביו של גתה, ואולי זה נכון [סביר להניח כך]. אך אני קורא כאן משהו נוסף – את תגובתו של גתה, בדיעבד, אל מה שהוא עצמו כתב. זאת אומרת, כך אני בוחר לקרוא, זוהי הקדשתו של גתה למה שהוא כתב בעבר, אל מה שנכתב דרכו, וכיצד כעת עם חלוף הזמן הוא נתקל בטקסט זה באופן אחר.

אקדים ואומר [זה לא ספוילר] – קריאה זו הופכת את הכתוב למשהו אחר [האין זה קצת מה שאני מנסה לעשות מלכתחילה?], ושתי השורות שבחרתי לצטט מדגימות זאת באופן מופתי. הנה הן שוב:

"אראה את קנייני רחוק, כמו זר לי,
ואשר נגוז הוא הוא היש נותר לי." [1]

אני מודה כי כעת, אחרי שהנחתי לגתה אופן קריאה שונה ביחס לנכתב [וזו הנחה], קשה לי לקרוא את שורות השיר הזה באדישות. יש משהו הרבה יותר נוגה בגתה מגיב לעצמו, לכתיבה והיצירה שלו, לאובייקט אשר נפל מגופו עצמו והותיר סימן של חסר. זה נוגע יותר מאשר לקרוא את ההקדשה תחת מעטה פנטזמטי של פרידה מאי-אלו חברים ישנים. יש בכך בדידות עמוקה יותר, לקריאתי, להיפרד ממילותיך ולגלות בהן זרות כה עמוקה.

יש בכך משהו אשר לפתע מזכיר לי עד כמה אהב פרויד את כתיבת גתה, ופתאום אני מבין קצת יותר טוב מדוע. עבורי זה מקל [עושה רושם שעבור גתה הרבה פחות] לגלות שגם במקום הזה יש אפקטים של אהבה. לי זה מזכיר כי גם אם אנחנו "אחד אחד", זה לא אומר שאנחנו בודדים לחלוטין באי-שם, ועבור גתה?

גתה בחר להגיב לטקסט של עצמו [על פי הנחתי, אתם יכולים לא להסכים – זו בחירה], ובמובן מסוים עצם כך שאיני מפרסם את הפוסט המקורי שכתבתי [ותאמינו לי, לא ללא עמל רב...] גם זו תגובה למה שנכתב. במובנים מסוימים זה אקט, שכן אני מופתע מעצמי שבחרתי לא לפרסם זאת [וזה ממש עניין של לחיצת כפתור...]. מדוע לא פרסמתי? מדוע אמרתי לזה לפתע "לא"?

אני מצטט את הגרסה העברית [עם הערה], ואחריה את הגרמנית. כך כותב גתה בבית לפני-האחרון של ההקדשה:

"לא עוד נקלט ניבי [שירי] בתוך אזנים,
אי-אז כרויות היו לשירי קודמים;
נפוץ חוג חברי לכל אפסים,
קול הד ראשון – מה צר! – מכבר הדמים.
מה להמון הזר וליסורי, אם
לעצם תשואתם לבי משמים;
של שצלילי שירי להם יקרו,
אם עודם חיים, על פני תבל נפזרו."

ובגרמנית:

"Sie hören nicht die folgenden Gesänge,
Die Seelen, denen ich die ersten sang,
Zerstoben ist das freundliche Gedränge,
Verklungen ach! der erste Wiederklang.
Mein Leid ertönt der unbekannten Menge,
Ihr Beyfall selbst macht meinem Herzen bang,
Und was sich sonst an meinem Lied erfreuet,
Wenn es noch lebt, irrt in der Welt zerstreuet."

העברית [גם האנגלית] לא תופסת טוב את הגרמנית, וכל כך חבל שכך... בגרמנית לא ממש ברור שמדובר בחברים, למשל - השימוש במילה "חבר" הינו תיאור, "קהל חברי". השימוש התיאורי הזה מייצר מרחק של כפל-משמעות בין "חבר" כאדם לבין התייחסות לאובייקט כלשהו, כגון "קהל", איזה קהל? קהל הקוראים או קהל הנקראים? קהל החברים, הצופים או הדמויות?

משהו בתרגום אינו תופס את העמימות בכוונת-המשורר: האם הוא מקונן על דמויות המחזה, מילותיו והנכתב, כל אלו אשר הפכו לנחלת הכלל? או שמה באמת מכוון הוא אל חברים ומכרים אהובים אשר נפרדו דרכיהם? בכדי לענות על כך [אך התשובה אינה העיקר], אני חוזר אל הכותרת, אל ה-"הקדשה". אני חוזר ושואל – למי מקדיש גתה את שירו זה? ואני חש שאיני מבין, זה לא מוסבר, יש פער... זו אינדיקציה חשובה.

עם הפער הזה אני פונה אל המילון הגרמני, לראות מהי המילה "הקדשה" במקור. כותרת השיר בגרמנית "Zueignung" משמעה אכן "הקדשה", כפי שהתרגומים לעברית ואנגלית היטיבו עשות. אך תרגום זו מלאכה בעייתית, וכאשר משהו מתורגם משהו גם הולך לאיבוד [יש טעות]. ישנה משמעות נוספת למסמן זה בגרמנית, בעולם המשפט משמעו "ניכוס" [Appropriation], סדרת החוקים העוסקת בנושא של "לקיחת דבר מה [אובייקט, אדמה, נכס] לצורך שימוש עצמי".

לפתע אני מבין משהו עמוק הרבה יותר על שירו של גתה... זוהי הקדשה אשר מקדשת את הכתוב, מנכסת אותו [מנסה לנכס אותו] חזרה אליו; השבת קניין. אך בעוד גתה מייחס ניכוס זה אל כתיבתו את "פאוסט", הוא רק נתקל יותר ויותר באי-האפשרות של עשייה זו. הוא מבקש [אולי תובע?] להחזיר את הכתיבה, את אשר הניח בנחלת הרבים, את אשר אבד ממנו כאובייקט, את אשר אינו ניתן לניכוס חזרה.

"אראה את קנייני רחוק, כמו זר לי,
ואשר נגוז הוא הוא היש נותר לי." [1]

בניגוד לטענת מבקרי שירה ופילוסופים שונים, זוהי התמקמות אשר אינה נוסטלגית בעיני. זוהי התמקמות הקשורה במשהו מסדר אחר לחלוטין, בזרות במובנה העמוק ביותר, זרות המכוונת אל דבריך שלך – אך לא רק.

ישנה זרות בכתיבה, כמו גם בדיבור - אך זו הנחה, וחשוב להבין זאת. אולי בכל זאת אביא כאן משהו קטן ממה שכתבתי בפוסט על האירוטיקה האריסטוטליאנית, אך בניגוד לעיקר שכתבתי שם אביא דווקא את מה שקשור בהסטת תשומת לבי:

הנחתי הנחה – אני תמיד טועה [תועה]. זוהי הנחה אשר אפשרה לי לומר כי גם אם אני אומר אמת, זוהי אמת טועה [תועה]. לא רק מאחר ומדובר בדיבור סובייקטיבי [למרות שבלי זה לא הייתה שום הנחה], אלא מאחר ועמדה זו מאפשרת שמשהו אחר יהיה. מי שמסכים לתעות [ולטעות] בדרך מסכים גם להגיע למקומות אחרים. במילים אחרות, לטעות [לתעות] מותיר מקום לאחר.

גתה הניח מקום לזרות או לאחר, אך הוא עשה זאת תחת התביעה לניכוס מחדש. לפרויד [וגם לי] כפל-מובנים זה מייצר מרחב עבודה פורה, אך מבחינת עמדה – איני יכול להסכים עם כך. בעוד יש בדידות בעולם [אם תרצו – הזרה] אפשר לעשות עם כך תביעה לניכוס מחדש, ואפשר לעשות עם כך אחרת. לעשות מקום לאחר, מקום לטעות, למקום לתעות, מקום ללכת בדרכים מבלי לדעת לאן יובילו. זו דרך כואבת לעיתים, ובוודאי שהיא כוללת ויתור [זהו המחיר של לטעות ולתעות], אך רק כך מתאפשרת אפשרות, מתאפשרת שארית [מרווח] אשר הינה מהסדר של "עוד", ולא "עוד" המכלה את השארית [המרווח].

אולי יש משהו מן הבדידות אשר גורמת לי לסוג של הזדהות עם גתה. אך מבחינת עמדה, מבחינת "לעשות עם" - הכאב בהקדשה של גתה הוא בכשל לעשות כך. אני מרשה לעצמי קצת לעוף על כנפי הדמיון, להיות לרגע יותר ביבליותרפיסט מאשר פסיכואנליטיקאי: נראה לי כי היה עושה רק טוב לגתה לפגוש בפרויד, בקורא אוהב, באדם יקר שהיה מקשיב, מדבר ומאפשר מקום לדיבור סובייקטיבי אחר. אולי זה לא היה מפיג לחלוטין את בדידותו, אך אולי הייתה נכתבת הקדשה אחרת, מעמדה אחרת. אולי.