התפכחות והתפקחות: על יישוב אי-הנחת

"אפשר שיקרה, שאותו הדבר עצמו גורם לנו קורת-רוח ומורת-רוח כאחת. עתים יארע, שדבר-מה אינו מוצא חן בעינינו כשהוא לעצמו, אבל מוצא חן כאמצעי לדבר אחר (או להיפך); מחוץ לזה אפשר שיקרה, שדבר-מה דוחה אותנו באופן אינסטינקטיבי, שעה שהוא נאהב כאחת עם זה על ידנו באהבה גבוהה יותר." [1]

הנכתב להלן, נכתב בדאגה. יש אשר המלחמה הביאה עימה התפכחות בנוגע לעמדתם הפוליטית, כך מעידים. אני מפקפק בהתפכחות מסוג זה. איני בטוח כי יש בה משהו מפוכח, נראה יותר כי יש בה משהו מפוקח. הדרישה לפיקוח, יש בה מן השנאה העצמית, אולי יש ונושאת היא גם אשמה. תהא אשר תהא ההתפקחות הזו, היא אינה פיקחת. על אף הדמיון השורשי, לא נדרש מן הפקח להיות פיקח, והפיקח אינו מבקש לפקח. התפכחות זו, אשר אינה מן הפיקחות, הינה מן הסדר של התנפצות האשליה, ובניפוצה – איה השומר עלי? והרי מכונן המפקח והמתפקח.

התפקחות זו היא התביעה לשמרנות, וההתפכחות עליה מדובר – התפכחות השמאל – גם היא הרי הנטייה לשמרנות. והרי דאגתי, ניפוצה של אשליה ולבישתה של אשליה חמורה עוד יותר. פיקח יותר יהא לזכור כי לא באשליות מדובר, כי אם בבני-אנוש. וכך תמיד היה: האם נצליח לשמור על האנושיות? או שמה נתפקח בשמרנות המצמצמת את האנושי לכדי שררה?

I.

בציטוט לעיל מאת ברנטאנו, מורם בין-השאר של הוסרל, היידגר ופרויד, ניגודים אינם מוציאים זה את זה. ספרון קטן זה, אשר תורגם לעברית בשם על ראשית ההכרה המוסרית [1], מהדהד עבור קוראי פרויד משהו מכתביו-הוא. אפשר לקרוא רעיונות בוסריים, אך בכיוון פילוסופי, אשר הופיעו אצל פריוד בפיתוח והטיה אל הנפשי. התובנה כי ניגודים אינם מוציאים זה את זה, בכיוון זה של שנאה/אהבה, הנו מהותי.

אפשר כי אהבה ושנאה, או ניגודים (לכאורה), דרים יחדיו, תחת אותה קורת-גג. הם אינם כפופים זה לזה, אך נוכחותם הקוטבית מטילה באדם הנושא בהם אי-נחת. אותו אדם, כמו מתווכח בינות עצמו – ולעיתים עם אחרים – איזהו הרגש הקובע, מיהו בעל-הבית. אנו יודעים כי זהו ויכוח מיותר לחלוטין, הוא אינו מוביל רחוק. כיום, אנו חיים בצל השנאה המוגשת לנו באהבה: אחים אנחנו, אומרים בלשון חדה כתער.

ניגודים אינם מוציאים זה את זה, אולי אף ניתן לומר כי בתעוזתם הם נסמכים זה על זה במעוזם. יש בכך דיאלקטיקה דמיונית עליה נשען, ניתן לומר לאחר קפיצה לוגית קצרה, הרציונל של הטיפול הרגשי כפרקטיקה.[2]

מסקנה, כי התביעה ליישוב-הרגש הנובעת מתוך אי-נחת במובנים של רגולציית-הנפש, קרי במובני העל-אני, קוראת ליישוב זה במסגרת שאלת הבעלות, שאלה נכסית. נכס זה שבנידון, אשר יש בו מן הממשי [הגוף הממשי, למשל], הנו בו-זמנית העוגן הממשי, החש בתעצומות המלחמה, וכן העוגן הדמיוני אשר סביבו מחריפה הדיאלקטיקה [הרגשית לכאורה]. במילים אחרות, התוצר של התביעה ליישוב מהווה דיאלקטיקה חריפה המקיימת בעזרת אובייקט המחלוקת, אובייקט של ניכוס, מתח [התענגות] המתחזק על-דרך הניגוד את מניעת-הקריסה של האובייקט עצמו: הגוף.

נמצא כי מתחים, על אף נטייתם הטבעית, אינם בהכרח מהווים דבר-מה לפתרון, כשם שהתענגות אינה דבר-מה שאנו מנסים להיפתר ממנו, אלא כי מתחים לעיתים מהווים מניעת-קריסה. כך, התביעה של העל-אני ליישוב, הניסיון להכפיף הסדר יישוב, מכוונת לעיתים אל הסדרה במובנים של התמדה דיאלקטית: תחזוק המתחים ללא פתרון [פורקן], כאשר הפורקן לכשעצמו מהווה סכנה לפירוק הסדרת היישוב, להתפרקות הגוף עצמו.

אם נעז להתיק את הדיון אל הקליניקה, דרך האנקדוטה שכבר הועלתה אודות הטיפול הרגשי, אנו שומעים תדירות את המצפן הקליני של פרקטיקה זו בלבוש המטרה "השגת איזון". ניתן לשאול – מהו האיזון בו מדובר? ובמהירות נמצא עצמנו במדור הרגולציה [ויסות] המכונה רגשי, קרי במדורו של העל-אני. במובן זה, איזון או ויסות אינם שונים מכינונו של סטטוס קוו תחת הציווי הקטגורלי להשגה מתמשכת של איזון. מבחינה פוליטית, עמדה זו ממוקמת בשדה השמרנות. ועל כן אפשר לומר, למצער, כי הטיפול הרגשי בעל זיקה אל העמדה הפוליטית של השמרנות, והאוריינטציה הטיפולית ששדה קליני זה בחר לחרוט על דגלו הינה אוריינטציה יישובית [ובלעז נאמר, ונשמע, settle-ment].[3]

II.

הלוגם ממי מעיין הנעורים הנצחיים, La fuente de eterna juventud, עליו להחזיק בראשו את כיבוש קוסטה ריקו במאה ה-16 על ידי הספרדים. אלו, נשבו בקסם המיתוס על מי מעיין הנעורים, וכינוהו בשם זה עד שהפכוהו, לימים, לאתר תיירות. זאת אומרת, ניכסוהו להנאת המבקרים.

התביעה ליישב, בתצורה של התמדה דיאלקטית, סטטוס קוו על-דרך תחזוקה של דיאלקטיקה, היא עמדה שמרנית. אך זו, אינה שמרנית רק משום השמירה על היישוב כמהלך דיאלקטי מתמשך, אלא גם על שמירת המשכיות או ההתמדה לכשעצמה. השמרנות מבקשת כי דבר לא ישתנה, כי אם יישמר. אין חתירה ממשית להכחדת הקונפליקט על ההתיישבות – ארץ ישראל השלמה, אין גבולות לה. או לכל הפחות, אין הסכמה על מהם גבולותיה של ישראל, ומצב זה עדיף בעיני השמרן על פני החיתוך המכריע את הגבולות אשר יש לכבד. במילים אחרות, השמרנות אינה חותרת להכחיד את הוויכוח על בעלות, אלא להנכיחו כתשובה ניצחת: התמדה, סטטוס קוו.

תשובה ניצחת, מלשון חיי-נצח. השמרנות מבקשת ללגום ממעיין הנעורים הנצחיים, תוך הפיכתו לאתר תיירות מניב כספים. באותה לשון, ישו מהווה את המודל הניצח לאינמותו של האדם: אלוהא מחייך [קפל לשון]. יש חיים לאחר המוות. יש חיי-נצח עלי-אדמות. את בית המקדש בונים כל פעם מחדש על חורבותיו. ישראל השלמה מכוננת כל פעם מחדש על דמי-קורבנותיה. המנצח על הגיתית [4], מנצח ללא הפסק, שלא תידם המוסיקה והמסיבה תגמר: מותה של המוסיקה, מותה של אשליה. אשליית הבעלות על חיי-ה[מ]נצח. לגימה ממעיין הנעורים, אשר אינה יודעת רווה.

טיפול החותר אל איזון, או ויסות, מכוון אל חיי-ה[מ]נצח של מעיין הנעורים. מכוון אל הצמא המייבש את נימי ההתענגות כסבל פרטיקולרי, סבל נוירוטי, הדורש תמיד בגרון ניחר: עוד קצת. עוד קצת. עוד התענגות. זוהי תשוקתו של ישו, אשר בל נשכח כי הפך את מי הנהר ליין.

III.

אני בוחן את השמרנות, כפי שהיא מבוטאת במונחי אופי: מה שנשמר אינו מן הנמסר, יש בכך עיקשות; זוהי עדנה של ארוטיקה אנאלית.

השמרנות מכווצת את הדיון, כמו כיווצו של שריר טבעתי, פי-טבעת, על מנת שלא יברח, יחמוק, יפלט דרך החור ההכרחי, שקיומו מתחייב למען קיימו של האדם. היא מכווצת את הדיון לכדי עוגן של הכרח: ממשיותו של הסבל [הגופני] המבקש עוד.

בכדי לממש את היישוב, נדרש סיפוח. מה שאנו מכנים כיבוש, כולל את מרכיבי היישוב (י.ש.ב) והצמא בגרון ניחר (י.ב.ש), ומוסיף לכך סיבתיות (כי). הכיבוש הוא דיאלקטי, וזה אותו כיווץ אנאלי אשר לוחץ את הדיאלקטיקה לכדי התמדה מתמשכת, נצחית. כמה מאמץ יש בשמרנות כדי מחד להסביר את הלגיטימיות לכיבוש המתמשך, ומאידך להתגונן באיפוק בלתי-מתפשר בעמדת הקורבן, זה אשר נפגע בתהליך הכיבוש. בשמרנות הניגודים המתקיימים זה לצד זה, אינם מן הסדר המוכוון אל אובייקט, אלא נחווים בגוף עצמו בין עמדת התוקף והמותקף, הרודף והנרדף, הכובש והנכבש, המסב סבל והסובל. היישוב אינו עוסק בחלקת-האדמה, הוא משתמש בה כדי ליישב את היעדר הקרקע עליה ניתן ליצור איזון. במקום חיתוכו של קו-גבול, יישוב [איזון].

כיווצו של הדיון לעמדות סותרות, אשר אינן מתיישבות זו עם זו, אך מיישבות את המתח המאפשר ייצוב, מוצא בושה בפליטה, באמירה מארגנת. השמרנות מעדיפה את הדקלום והציטוט על פני האמירה הסובייקטיבית, שמה לא ייפלט בדיון דבר-מה המעיד על האדם אשר שואף ליישב את דממת-המדבר.

הבושה מעידה על חיים אשר בהם אין יישוב, כי אם אנוש. הדממה, צפידת מוות היא: חיי נצח בקפיאה על שמרים, שמרנות אדוקה בהיצמד אל דבר-האל [התנ"ך כאובייקט מאזן]. אל דממת-המדבר לא נדרשת מנגינת הגיתית, יש להחליף את הגיתית בגיטא [गीता], אשר משמעה הפשטני בסנסקריט הוא שירה.

אין זו שירת האל, בהגווד גיטא, כי אם שירה מלשון כתיבה המערבת את הקול. שירת האל אינה מקלה על צפידת-המוות של נצחיות דיאלקטיקת היישוב, על התמדה, מאחר ואנו, ביהדות, יודעים היטב כי חטאו [התענגותו] של האדם מוצא תקדים: "חטאנו לפניך רחם עלינו" [5]. לו רק יעז המתפלל לבחון את הפער המתקיים בטענה: "חטאנו לפניך", קרי חטאנו לפני שאתה חטאת, אך אתה חטאת אחרינו. תפילה המציבה את חטא הבן כקודם לחטא האב, אך כפי שפרויד מראה בצורה ברורה ומדויקת [6] – רק לאחר רצח האב הקדמון על ידי הבנים [חטאו של הבן], ניתן היה לכונן את החוק האוסר, בדיעבד, את מעשיו של האב [חטאו של האב]. כך, חטאו של הבן קודם את חטאו של האב, אך לוגית כך מכונן חטאו של האב כקודם את חטאו של הבן.

פיוט זה, "אדון הסליחות", גם ממחיש את הדרישה להתמדה כמתחזקת, שכן גם פיוט זה, על-מנת שלא יקרוס תחתיו אל תוך הפיר שהוא עצמו מבנה בכתיבתו, נעזר בפרקטיקה הפואטית חמורת-הסבר במכונה אקרוסטיכון. להחזיק, מבחינה אנאלית, דקדקנית, במבנה האקרוסטיכון כבסיס התשתיתי לייצוב פיוט זה, רק מתערער עוד יותר בכל פעם שנדרשת החזרה של התביעה: "חטאנו לפניך רחם עלינו".

התביעה ליישוב, לצד ההתמדה הדיאלקטית בסטטוס קוו, מכוננת במובן מסוים באותה התביעה בפיוט זה. כך, חוזרים האחים על החטאת, שוב ושוב, ומסבירים: לא התמדנו דיו. אותו הטיעון אשר אנו שומעים בימינו מפי פוליטיקאים שמרנים, המייחסים את אירועי 7/10 לאי-הקפדה אדוקה בשמרנות, בדרישה הגוברת ומחריפה: להיות עוד יותר שמרנים. להקפיד עוד יותר. זוהי דרישתו של האני-העליון להחזיק, לא לוותר, ולהמשיך ליישב, במחיר דמים.

להמשיך ליישב, קרי – סטטוס קוו. איזון. ויסות. להמשיך בצימאון ללגום ולרוקן את מעיין הנעורים הנצחיים.

להמשיך ליישב, קרי – להטיל את שררתנו על האדמה והאחר.

להמשיך ליישב, קרי – לא למדנו דבר.