החיים לאורח הם

אחחח... סנקה.

מה יהיה, תגיד, יא סנקה עיוני.

כותב הוא לקראת סיום חיבורו [1],

"אמנם מצבם של הטרודים כולם הנו עגום, אך עגום ביותר מצבם של אלה הטורחים לא על עיסוקיהם שלהם: מצבם את שנתם הם נמים על פי שנתו של אחר, את דרכם הם עושים על פי צעדיו של אחר, את הדברים החופשיים ביותר, אהבה ושנאה, הם ממלאים בפקודה. אנשים אלה, אם רצונם לדעת כמה קצרים חייהם, אין להם אלא לחשוב כמה קטן חלקם בסך ימיהם."

אלו הם רגעים עגומים לקרוא בהם מילים כאלו, חיבורים כאלו, המדברים על החיים. ואולי בעצם... בדיוק בשל הרגעים העגומים בהם שבדיוק מילים אלו הן מה שזקוקים לו.

אחרי הכול, אם לא יכתוב האדם את חייו - והרי אלו הם משפחתו בליבו, מעשיו ויצירתו, אוזנו בקריאתו, ויזע אהבתו במעשיו – מה נעמו הן במילות אקראים? טעמו של אדם אינו נמדד רק בלשונו, כי אם באורח חייו – והחיים לאורח הם.

רבות הן הסיבות לתלוש מחמדי-גיל מראשך, לנצור את העגום ולעטר לו כתרים. סנקה, חייו לא היו שושנים ללא חוחים, ואת קוציהם ליטף לא אחת. דקר אכזבה הוא מנוחת התלונה, ואכזבה היא פנטזמה מייבבת: דולפת עוד ועוד גדילי מדון, ואתה - איכה? הרי האיכה מן התחנון היא, תפילה ותחינה אל הנעדר. אין איכה במעשה.

נו, סנקה, אי-שם במעמקי היסטוריה עלומה,

"כמו שיחה או קריאה או הרהור מעמיק כלשהו אשר מוליכים שולל את הנוסעים בדרך, ועוד לפני שידעו כי קרבים ליעדם הם מגלים כי הגיעו [...] לטרודים אין הדבר מתחוור אלא בסופו של המסע." [2]

הנמתין עד סופו של יום כדי לגלות את היום שהיה? או נעשה את היום בדברים אשר אינם ניתנים לאמירה? גם באומר דברים, בעפר הדרך, הם היא מוליכה או מהלכים אותה? האם הדרך משורטטת במפה, או שמה נסללת, משורטטת תוך הליכתו של המהלך? קוצר החיים אינו באורכם, הוא בהעדר חיותם.

נו... סנקה... מהו קוצר אם כן? אולי אשר קוצר האדם במעשיו, הסיפוק במעשה הנכון, יהא זה אשר יהא.