מעטפת הסאונד של העצמי

אני רוצה לתת פינה קטנה של נחמה לאנליטיקאי שאיני מכיר מקרוב את כתביו, אך רואה עניין בנקודות ספציפיות שהוא מעלה:

"זוהי כוונתי במאמר זה לקדם ולפתח את המחשבות הפסיכואנליטיות אשר כבר הנחתי באנקליזה של נרקיסיזם ומזוכיזם, ועל הפונקציות של העור. אלו הובילו אותי לנסח את ההיפותזה על עור-העצמי. החזקתי בהיפותזה כי האגו מובנה כמעטפה מכילה, חסם מגן וסנן דרך פעולות חליפין, כתוצאה תחושות פרופיוצפטיביות ואפידרמיות וההפנמה של הזדהויות עוריות. אך, קודם לכן, אני רוצה לקחת צעד לאחור ולדון בקונסטיטוציה של העצמי כשלם נפשי טרום-אינדיבידואלי, אשר מוענק לו קו-מתאר של אחדות וזהות אשר קיימים טרם התהוות שוליו, גבולותיו והמרחב של האגו." [1]

תחילה הערות תרגום, חשובות לטעמי לא פחות מהנושא בו מדובר:

I. הבחירה בעברית "אני-עור" (במקור בצרפתית le moi-peau) מתעתעת מאוד. מאחר והמשמעות בצרפתית איננה "האגו הוא עור", כי אם - "עור האגו", העור העוטף את האגו. במובן זה, האגו אינו מוחלף בעור כקונספט, אלא להפך – אנזיה מתייחס ל-"מעטפת האגו". כמו כן, בגרסת המאמר באנגלית כאמור כתוב "self-skin", משמע, עור-העצמי, וזה מעלה תהיות...

II. הציטטה שהבאתי מקורה בתרגום לאנגלית מצרפתית של מאמר אשר שמו "L’enveloppe sonore du Soi", זאת אומרת "מעטפת הסאונד של העצמי", לא של האני/אגו. לצערי טרם מצאתי באופן נגיש את המקור הצרפתי, כך שאיני יכול לבחון מקרוב עד כמה מדייק התרגום בחליפין המושגים "אגו/אני" ו-"עצמי", אך נראה כי ישנה כאן הבנייה מוקדמת יחסית של אנזיה, ואיני בטוח כי הוא עצמו מבחין בין השניים בבירור. יהא אשר יהא, אני בוחר להתייחס כרגע לתרגום כנכון ומדויק.

קשה לקרוא מקטע כמו זה ולצלול לדיון כלאחר יד, זהו מקטע דחוס וגדוש אשר לכאורה מוגש כפשטני. אך לשם צמצום הדיון, אבקש להתמקד בקרבה מסוימת בין הפונקציונליות שאנזיה מתייחס אליה כאן ושפרויד מתייחס אליה לאורך עבודתו – פעולה עורית שכזו, למעשה, שכבת המגן אשר מהווה בו-זמנית מסנן מעבד. כך מתייחס פרויד ל"שכבות" שבין הגירוי שמגיע וחודר בין "שכבות" המודע/לא מודע, למשל. אני אומר "שכבות" עם גרשיים מאחר וזה לא בדיוק שכבות, אך לשם הדיון באנזיה די לנו בהמשגה זו. [2]

לטעמי, אנזיה נותן להמשגת העור נופך דמיוני, וכך גם הוא יוצר את המסמן "עור-האני" המתאר למעשה את המשגת המסנן המעבד במובנים של הזדהויות. מצד שני, בסמינר 2 גם לאקאן מלמד כי האגו/האני בעיקרו הינו דמיוני [אגב, ראוי להבחין – "בעיקרו", לא במלואו]. בין אם נקבל את האגו או עור-האני כדמיוני או לא, מעניין לציין את הקרבה הפונקציונלית [הדמיונית גם היא] לתיאוריו של פרויד. במילים אחרות, לדמיוני יש ערך לימודי, לא כדאי לפתור אותו במהירות וחוסר עניין, אך כדאי להתייחס אליו ככזה.

עם ההקבלה בין אנזיה לפרויד, אוכל לומר כי המשפט הקריטי ביותר בציטטה הינו זה האחרון בפסקה שהבאתי לעיל. העניין שלי בו ממוקד בהבניית הפונקציה הספציפית שהוא נותן כאן לעור זה, וראוי להקדיש לכך תשומת לב ממוקדת:

"[העצמי] כשלם נפשי טרום-אינדיבידואלי, אשר מוענק לו קו-מתאר של אחדות וזהות אשר קיימים טרם התהוות שוליו, גבולותיו והמרחב של האגו."

משפט זה מבחין בין "עצמי" ובין "אגו" כהבניות, אך באופן שונה לחלוטין מקוהוט או כל אחד אחר שקראתי עד כה. העצמי, אליבא דאנזיה, הינו שלם וטרום-אינדבידואלי, משפט מעט אטום במובן הזה, וניתן לקריאה כמעט מכל כיוון ופירוש. אני בוחר לקרוא אותו בהקשר של "עור-האני", מה שמיוחס במאמר זה כ-"עור-העצמי". זאת אומרת - תחילה, הבנה אנזיה את העצמי כבעל עור, לא את האני. ואם כך, הרי זוהי טעות מלמדת - העצמי הינו שלם נפשית. אני חושב שבמובן הזה אנזיה דייק יותר מכל אחד אחר לרבות קוהוט, העצמי הינו הוויה שלמה.

מתוך ההיתקלויות השונות שהיו לי עד כה עם תאוריות העצמי השונות, אין לי צל של ספק שכל הפיצולים והאינטגרציה-דיסאינטגרציה בעצמי וכו', אין בהם הרבה מן האי-שלמות ברמת ההוויה, אלא נהפוכו – העצמי הינו תמיד הוויה שלמה. לטעמי, אין לבלבל בין הבניה של הוויה שלמה לבין משלבים וכוחות הפועלים/קיימים בתוך ההבניה, ולכן מבחינה תאורטית [פונקציונלית-הבנייתית] - העצמי תמיד מתפקד כשלם. אך גם אם אני טועה, ואולי אני טועה [הנה לכם פיצול בתוך הוויה שלמה], הרי שכך כותב לנו כאן אנזיה [והנה אינטגרציה].

העצמי אינו רק שלם, הוא גם טרום-אינדיבידואלי. גם בכך אני מסכים לחלוטין עם אנזיה, ואף אטען כי לא רק שהוא טרום-אינדיבידואלי כשלב בהתפתחות, אלא עושה רושם כי העצמי [כהבניה] הינו תמיד טרום-אינדיבידואלי. גם כאן יהיו שיסכימו ויהיו שלא, אשאיר זאת לשיפוטכם כרגע [ואולי לקריאה חוזרת של טענותי עד כה], ולענייננו בהבנייתו של אנזיה – העצמי הינו טרום-אינדיבידואלי.

כעת מספר לנו אנזיה כי לעצמי הזה מוענק "קו-מתאר של אחדות וזהות", משמע – זהו התהליך הראשוני שדרכו, אפשר לומר, נוצר משהו אחר. משהו ללא גבולות, ללא שוליים, ללא מרחב, מה שלטענתו מגלם [פונקציונלית] את האגו. אם תיאור זה נשמע מוכר לאוזן הלאקאניאנית, הרי וזאת מאחר ואנזיה מתייחס להתהוותה של ההתענגות, פעולת הדחפים אליבא דלאקאן. אך להתהוות זו בשלבה הראשוני ביותר.

אותה התענגות, כפי שלאקאן מכנה אותה, אשר טרם פגשה בחיתוך הבסיסי ביותר. זהו "העצמי השלם" שעדיין לא התארגן, לא נתחם, לא הסתדר לכדי המבנה "סופר אגו - אגו - איד" במובנים הפרוידיאניים. חשבו על כך לרגע, העצמי הזה קיים [הוא מובחן, יש לו שם, גם אם הוא לא מבחין בזאת] בתוך השפה, גם במובן הקיומי, אך הוא עדיין לא התארגן לכדי ערכאות. זאת אומרת, במובן מסוים, העצמי הוא תמיד טרום-אינדבידואלי, אך הוא בהחלט מתענג.

אנזיה מחדש משהו [במובן של לוקח משהו ישן ומחדשו], או ליתר דיוק תוחם משהו [גם אם בהמשגה אשר אינה לחלוטין ברורה בעיני], לכל הפחות בכך שהוא בעצם מקנה להבניית פונקציית-העור [אליבא דפרויד פונקציית שכבת המגן] תוקף של הבנייה ראשונית, המקדימה וקודמת כל הבנייה אחרת. זאת אומרת, אפשר לתהות – האם דרך כך נוצרת ההתענגות כהתענגות? האם כך מתארגנת ההתענגות טרם התהוות האגו והמבנה הנפשי לכדי הבניה נפשית ראשונית? אלו שאלות שראוי לשאלן, ואנזיה פותח לנו דלת לכך דרך חשיבה מקורית ופרוידיאנית מאוד.

נוכל לסכם ולומר כי מעטפת העור [או שכבת ההגנה] הינה הפונקציה הראשונית בהתהוות הנפש. האם לא תפס בכך אנזיה משהו מדויק? הפותח קווי חשיבה מסקרנים? לטעמי כן. או לכל הפחות, מחזיר אותנו לקריאה בפרויד בהבניות הדמיוניות והחשובות על שכבות ההגנה.