בדיעבד

לפעמים מתחילים מהסוף כדי להגיע להתחלה, וכשמגיעים לשם הסוף משתנה [וגם ההתחלה]. לכן זו אשליה שטיפול עוסק בעבר, למעשה זו עבודה בדיעבד. אפשר לומר, במובן מסוים, יש בעבודה האנליטית שעושה קשירה בדיעבד. אני חושב שזה אחד הגילויים הגאוניים ביותר של פרויד, המונח הזה – בדיעבד.

בתרבות שלנו, בימינו, אולי תמיד זה היה כך, אנחנו שמים דגש רב על ה"חדש", כמעט מבלי לשמוע את משחקי המילים במונחים – חדשנות, לחדש, חידוש – אשר כולן גורסות קשר אל מה שישן דווקא, אל מה שהיה לפני כן. אנחנו מנסים לחדש, ומגלים את הישן. אנחנו חושבים שאנחנו מתקדמים, אך איננו מתקדמים אל עבר העתיד – ואף איננו נסוגים אל העבר. העבר אשר היה שם כעבר, מתגלה כהווה עם אפקטים של בדיעבד, על דרך ההפתעה. בדיעבד זה מפתיע, זה מחולל בנו תחושה של פליאה.

"הטקסט שאתה כותב חייב להוכיח לי כי הוא חושק [desire] בי. הוכחה זו קיימת: זוהי הכתיבה. הכתיבה היא: המדע של סוגי התענגות בשפה, זוהי קאמה סוטרה (מדע זה יש לו רק מסה [treatise] אחת: הכתיבה עצמה)." [1]

המדע של סוגי התענגות בשפה, זוהי ההגדרה של בארת' לכתיבה. האדם, ככל שהוא יצור אנושי, מתענג באופנים שונים, בכתיבה ניתן לזהות משהו מכך. אך אין זה אומר כי כל כתיבה היא אותה התענגות: יש התענגות עודפת, ויש שארית התענגות. [2] הפעולה של כתיבה בגוף, כהחסרה בהתענגות העודפת, מייצרת שארית. [3]

היפותזה: יש יצירה [אובייקטלית] בפעולות הנפש, אך לא ניתן יהיה למצוא אותה ב"חדש".