לחזור אל שכתבת, לקרוא משהו אחר

היד המעצבת דפים / עמרי אופק לוזון

אם תקפל את הדף מספיק פעמים
תמצא בתוכו לא מילים, כי אם
קמטי זיכרון, שפשופי אצבעות
המותחות, מיישרות את הקפל אל פנים.
הצבע הלבן החלק מייצור
יתכהה בזיעה ושאריי דברים
אשר בהלך היום נדבקו וכיסו
את עור ידך המעצבת דפים.

פעם בכמה שנים, אני חוזר אל השיר הזה שכתבתי [מי זוכר מתי...]. אני מודה שבכל פעם אני ממש מתרגש לקרוא אותו. יש בזה משהו קצת ילדותי, להתרגש ממשהו שאתה כתבת. אבל גם יש את התחושה הכנה הזו שמלווה את זה, ואני באמת חושב שזה השיר הכי יפה וכנה שאי-פעם הצלחתי לכתוב.

עבורי, הוא אוחז במשהו בי ששום דבר אחר לא הצליח לתפוס לפני כתיבתו. במובן מסוים, זה שהשיר הזה נכתב סימן שינוי מאוד מהותי באופן בו אני כותב [זה זכור לי כתוצר של אנליזה, אך איני בטוח שהייתי באנליזה באותה התקופה... אולי]. זו הייתה הפעם הראשונה, כך אני חש כשאני קורא אותו, שכתבתי משהו אחר. שהצלחתי לעשות משהו אחר עם מילים, אך לא רק עם מילים [לא רק מסמנים].

לפני שהתיישבתי לכתוב את המאמר הזה, או הפוסט, או מה שזה לא יהיה, קראתי את השיר שוב. וכשקראתי אותו לרגע היה לי ברור מאוד מה כתבתי [או לפחות כך אמרתי לעצמי], אך משהו בדבר הזה שנכתב כאן רוחש, יש בו משהו חמקמק. אני לא באמת יכול לשים על כך את האצבע... יש משהו שבכל קריאה מצליח להתפספס ולחמוק, ובמיוחד כשאני חושב ש-"הפעם הבנתי". אז אני נותן לעצמי להרגיש את זה לרגע, את ה-"הפעם הבנתי" הזה, ואז שוכח מכך ומפנה מקום למה שמתפספס [צריך לפנות מקום למה שמתפספס, למה שחומק]. כנראה שזו אחת הסיבות לכך שאני חוזר אל השיר הזה שוב ושוב, מפעם לפעם... ובכל פעם מגלה בו משהו אחר, משהו נוסף.

הפעם הזו, מצאתי עצמי מתעכב על - "תמצא בתוכו לא מילים, כי אם / קמטי זיכרון". זה גרם לי לשתוק לכמה רגעים [לא שדיברתי לפני כן]. אני יכול לכתוב על כך כמה מילים, אך אני חושש שזה לא בדיוק יעזור. זה לא יתפוס את הדבר. אבל צריך לנסות. אני מרגיש שצריך לנסות, אז ננסה.

פרויד מלמד שהזיכרון מורכב מעקבות זיכרון [1], אני לא בטוח אם ידעתי או חשבתי על כך בכתיבת השיר... אולי. כך או אחרת, זיכרונות אינם מילים גם אם אפשר לתת בהם מילים, לדובב אותם. זיכרונות הם כמו קמטים בדף, הם משאירים זכר, סימנים [עקבות], שאי-אפשר באמת להגיד אותם – ונראה שכל מילה שמנסים לתת בהם [והרי מילה היא מילה], רק כושלת לתפוס את הדבר.

הזיכרון הוא אניגמטי... למה דווקא את זה זכרתי? למה דווקא את הזיכרון הזה, מהרגע ההוא, ולא מרגע אחר...? קמטים על דף. קמטי זיכרון. איך הם הגיעו לשם?

בשביל שיהיו קמטים צריך להסכים לקפל את הדף, את המצע הזה [בנפש] עליו כותבים, מוחקים, ובו נותרים סימנים. וזה מפתיע אותי [לפחות הפעם], שכבר אז כתבתי שזו ידך שלך המעצבת דפים [המעצבת אותך, את זיכרונותיך], גם אם בעקבות מפגש עם דברים. אתה זה שמקפל את הדף, יוצר את קמטי הזיכרון, גם אם אינך יודע מדוע או איך קיפלת דווקא כאן, ככה, באופן הזה.

לפעמים אני מתגעגע [ובדיעבד זו קפיצה שאני לא יודע להסביר], תחושה כזו לא מוסברת, בלי הרבה הסברים או סיבות [בלי הרבה מילים]; וזה מדגיש את הקימוט, כמו התכווצות קטנה בפנים. ואז אני נזכר בדברים שעד אותו הרגע היה נראה כי שכחתי: מאיפה הם הגיעו פתאום אם לא מאותו קמט-זיכרון, קמט בנפש, העקבות שאנו מותירים בעצמנו כתוצאה מרגע של מפגש בחיים. דברים נפגשים, אתה נפגש בדברים, ובפנים הידיים מקפלות את הדף, וצדדיו [צדדיך שלך] נפגשים תוך הקימוט כדי שיוותר סימן, עקבה, קמט-זיכרון; צדי הדף נפגשים כדי שמשהו יישאר, שארית כלשהי, שאריי דברים [גם מלשון דיבור] – את זה עושה ידך המעצבת דפים.

ואז [זאת אומרת עכשיו] נראה לי שאם אנסה להבין יותר מידי [ומה כבר מובן בכל מה שכתבתי] השיר ילך לאיבוד, יאבד אותו דבר חמקמק שאיני מצליח לאחוז בו אך מחזיר אותי לשוב ולקרוא פעם אחר פעם. כשקוראים יותר מידי [כשמפרשים] מפספסים את זה, את הקמט על הדף, את השארית. אז כאן אני עוצר, לפחות בזו הפעם, כדי שיום אחר אוכל לקרוא עוד.