להיזכר בפרויד

בשנת 1940, מספר חודשים לאחר פטירתו של פרויד, כתב הפסיכואנליטיקאי והפסיכיאטר האוסטרי-אמריקאי אברהם בריל מאמר עם זיכרונות ורשמים מ-32 שנות לימוד ועבודה עם פרויד.[1] כך נפתח מאמרו –

"למרות שהיה חולה מעל לחמש עשרה שנים, כאשר הגיעו החדשות העצובות על מותו של זיגמונד פרויד בספטמבר 1939 היה זה שוק גדול. פעם, בעת פרידתי ממנו, הוא אמר, 'זוהי הפעם האחרונה בה אראה אותך'. עניתי, 'לא, אתה תחיה זמן רב כמו אמך'. היא חייתה עד גיל תשעים וחמש שנים. למרות מחלתו הכרונית וגילו – הוא היה בן שמונים ושלוש שנים – לא יכולתי להאמין כי מותו ממשמש ובא."

בריל ניסה לעמוד על טבעו ואופיו של פרויד, במספר מקומות לאורך כתיבתו –

"הוא מעולם לא התלונן במצוקה, הוא קיבל את חלקו בעוז-רוח. גם לא היה מתלהב יותר מידי כאשר זכה לבסוף בהכרה [...] פעם הוא אמר לי, 'אני יכול לגעור ולצאת לקרב ככל אדם אחר'. אך אפילו באכזבות הקשות ביותר בחייו הוא מעולם לא איבד את מזגו."

הוא גם מביא רגעים מחיי המשפחה של פרויד -

"יחסו לילדיו היה אידיאלי. פעם הייתי נוכח כאשר בתו, אז נערה צעירה מאוד, שאלה אותו אם היא יכולה לקרוא את ספרו, לאונרדו דה וינצ'י, אשר יצא מספר ימים טרם לכן. הוא הסתכל בה בנועם ואמר, 'בוודאי שאת יכולה לקרוא אותו.' הופתעתי מעט מהתגובה החד-משמעית. בדיוק סיימתי את קריאת הספר ותהיתי האם הולם כי נערה צעירה כל כך תעסוק בבעיות בהן עוסק הספר. זה היה בשנת 1910, לאחר שהייתי פסיכואנליטיקאי רק בערך שנתיים וחצי, ועדיין לא נטמעה בי משמעות 'הרומן המשפחתי'."

על נחישותו של פרויד כמדריך או מורה, בריל מעיד על התערבות יפיפייה לטעמי. הוא כותב כך:

"במשך שלושים ושתיים שנות חיי הפסיכואנליטיים הוא תמיד היה מוכן לייעץ ולעודד. הוא סירב לחלוק אהדה אם לא היית מוכן לשאת את כובד המעמסה עליך. בתחילת המנהיגות שלי כאן, התלוננתי בפניו כי המעמסה הייתה כבדה מאוד. באופן טבעי ציפיתי שהוא יחלוק לי אהדה. הוא הסתכל בי ואמר: 'ובכן, אתה צעיר; אל לך להתלונן, אלא לפעול [to act].' לאחר מכן, לעיתים קרובות, דיברנו באופן אישי ובתכתובות על כל מצב קשה וחשוב, אך מעולם לא ביקשתי כי יחלוק לי אהדה בשנית. ביחסיו עם תלמידיו הוא לא היסס לדבר בכנות פסיכואנליטית כאשר המאורע דרש זאת, אך הוא גם היה חבר קרוב ויקר אשר היית נהנה לבלות עמו את הערב."

בריל מדבר על ההיסטוריה של פרויד, ומביא רגעי שיא והישגים מרשימים לאורך חייו, הוא גם מפתיע ומעלה שאלות מסקרנות. כך, למשל, הוא כותב על השפעתו של שארקו על פרויד, בהזדמנות בה הוא חושף רושם מסקרן על המקרה של אנה או. וגם על הניסיון של פרויד בתור... מתרגם (!) –

"כל מי שיודע משהו על עבודתו של שארקו ואשר עקב אחר הקריירה המדעית של פרויד, יכול לראות בנקל את ההשפעה העצומה שהייתה לשארקו עליו. פרויד מצוטט אותו לעיתים קרובות, במיוחד בעבודתו המוקדמת, ואנו יודעים איזה חלק היה להיפנוזה בשיטה הקתרטית. ברויר עצמו הושפע על ידי הפופולוריזציה של ההיפנוזה של שארקו. הייתה זו למעשה ההפינוזה וגם, אפשר לומר, טעות אשר הובילו למקרה המפורסם של אנה או., אשר ברויר ייחס לפרויד טרם הוא הלך אל שארקו. פרויד היה לאחד מהתלמידים האהובים על שארקו, ופרויד גם תרגם אותו לגרמנית."

בריל גם אינו פוסח על דעתו האישית ורשמיו מעבודתו של פרויד, וכך הוא אומר על משה והמונותאיזם:

"במאורע המשמח בו חגגנו את יום הולדתו השבעים, אמרתי כי נמשכתי בנכונות עזה אל פרויד מאחר ומחשבתו, או, אם יורשה לי לומר, הבנייתו המערכתית הזכירה לי את שפינוזה אשר הייתי מחובר אליו בקשר הדוק הרבה לפני ששמעתי על פרויד. לאחר שקראתי את משה והמונותיאיזם, שוב נזכרתי בשפינוזה והתרשמתי מהעובדה כי לאורך כל עבודתו עוקב פרויד, באופן עקבי וברור, כמעט בדיוק אחר אותו הלך מחשבה כזה של שפינוזה. איני יכול שלא להשוות את הסובסטנציה של שפינוזה עם הליבידו של פרויד. אפשר לומר כי ה-מוטאטיס מוטאנדי בטקסט זה מסמן דמיון ביניהם, אשר ניתן לראותו אם נזכרים בהגדרתו של פרויד את הדחף כפי שהוא כותב ב-"מעבר לעקרון ההנאה", ואז עוקבים אחר מסלול התפתחות הליבידו כפי שזה מוצג בעבודתו אשר הגיעה אל סופה במשה והמונותיאיזם [...], די ברור מדוע הוא מציג את דעותיו באמצעות היהודים ודתם. עבור פרויד, כמו גם עבור שפינוזה, אשר מתבונן בכל sub specie aeternitatis, אלו השותפים לדתו, היהודים, רק ייצגו אופן של סובסטנציה. כך נראה כי היהודים לא רק סיפקו רשומות של מה שהתרחש לפני חמש או שש אלף שנים, אלא דתם ומסורתם כוללות חומר רב מזמנים קדמוניים, אשר נשמרו על ידם באופן נקי ומדויק. דרך הדת המונותאיסטית, אשר נראה שהתפתחה על רקע של טראומה נוירוטית, אפשר לעקוב אחר מסלול הליבידו לאורך הזמנים. האתגרים והזעזועים שהיה על פרויד לשאת בהם כיהודי שמרו את גורל עמו באופן חי אל מול עיניו."

ישנן עוד פנינים רבות במאמרו של בריל, אשר ראוי וכדאי לקוראו בשפת המקור. לו רק לשם ההיזכרות בפרויד לא רק דרך כתיבתו של פרויד, אלא גם דרך כתיבתם של אחרים, קולות שונים מאלו שאנו כה מורגלים ורגילים להם במסלולים המקצועיים בהם בחרנו בחיינו. במילים אחרות, יש פרויד אחר [זו עמדה], אשר תמיד אחר מהפרויד עליו אנחנו מדברים [התאורטי], רק מעצם היותו פרויד. זו עמדה המאפשרת להמשיך להתעקש, ללמוד ולדבר על ואת פרויד והפסיכואנליזה, לא כ- [כזו וכזו] אלא תמיד כמשהו אחר.

זה גם מזכיר לנו [אם נרצה להיזכר] בכך שהיו פסיכואנליטיקאים אחרים [גם אם לא תמיד פסיכואנליטיקאים] בהיסטוריה של הפסיכואנליזה, אשר ראוי לכבד ולזכור את זכרם ועבודתם, גם אם תוך שימוש בקריאה ביקורתית. אומנם הפסיכואנליזה הינה המצאתו של פרויד, אך בכדי שנוכל לומר כי יש פרויד אחר אנו נדרשים בכך שיהיו ההולכים בדרכו [וגם כאלו שסטו ממנה]. החריגה הזו, האבנורמליות המופלאה שעל בסיסה מכוננת הפסיכואנליזה, היא זו שאפשרה ומאפשרת לבריל לחתום את מאמרו במילים היפות [ובאמת מרגשות] הבאות:

"פרויד הותיר לנו מורשת אבות גדולה, אשר עלינו ומחובתנו לשומרה. אין בי ספק כי לאורך הזמנים חלק מתפיסותיו של פרויד יעברו שינויים, אך אני בטוח כי זוהרו של האיש, מופלאות הישגיו הגדולים, יוותרו קבועים כנקודת ציון [וגם כשלט מורה-דרך] במדע, לא משנה מה יביא עמו העתיד."