השירה הערבית והפיוט היהודי

אני יושב בבית קפה באוניברסיטת חיפה. השעה 7:34, מוקדם מידי מכדי לנשום לרווחה. אלו השעות בהן אני עדיין שותה קפה, עובד, כותב, קורא. לפעמים האחד נמהל בשני [זה מעניין שקוראים לזה המבדיל באמצעות חתך "מוהל", משורש מ.ה.ל, בעוד "מילה" היא משורש מ.ו.ל].

ברקע מתנגנת מוזיקה בערבית. אני לא חושב ששמעתי באמת מוזיקה בערבית שנים [אם יש בכלל כזה דבר "מוזיקה בערבית"]. וכמו תמיד, אני שם לב לשירה המסתלסלת, עולה, יורדת, כל הברה מקבלת את הנופח הייחודי שלה. קצת שכחנו לשיר כך עם השנים, אפילו בשירה המזרחית הקול כבר מסונן דרך פילטרים של פופיסטיות.

אני נזכר בזוהר ארגוב, ובסיפורים על כך שהיה שומע רוק כבד [יש בזוהר ארגוב רוק כבד... אל תטעו...]. אני נזכר באופרה, וזה משעשע עד כמה רחוקה המוזיקה שאני שומע בערבית [אולי זה איזה מקאם טורקי עם פיוטים, אני לא בטוח] מהאופרה, אבל עדיין – כמה קרובות הן. גם ביהדות, בעיקר המזרחית [אני מכיר את הגרסה הטריפוליטאית כמובן] ישנה מוזיקה המניחה דגש על השירה והמהלכים המוזיקליים באופנים כאלו, למעשה - הפיוט.

אני זוכר שהייתי הולך לבית הכנסת בתור ילד, לא ממש אהבתי את העניין. התפילות עצמן, בתור תפילה, לא עניינו אותי. עניין אותי שני דברים: להבין מה אני קורא [התעקשתי על להבין את המילים, את המשמעות, מה זה הטקסט הזה שנמצא לפני], והפיוטים והשירה הטריפוליטאית. סבא שלי, בתפקיד החזן והרב, היה שר בקול שאי-אפשר היה להתעלם ממנו, מלא נוכחות וכוונה, וקהל הציבור היה שר או מקשיב עמו. את זה אני זוכר. שנים אחרי כן, כשפתחתי חשבון בנק בנתניה, אמרה לי אחת העובדות בבנק שזיהתה את שם משפחתי שעד היום יש לה קלטת טייפ של סבא שלי שר פיוטים.

זה מעניין שלא מדברים על כך שמקור המילה "פיוט" הוא "poesis", או "poetry", למעשה - "Poiesis" ביוונית. זו אינה מילה עברית, ומשמעותה היא "יצירה", או למעשה – "הפעולה דרכה אדם מביא לכדי הוויה משהו אשר לא היה קיים טרם לכן".

אתם אולי מתחילים להבין משהו על הסקרנות שהייתה בי כלפי המילים ומשמעותן לצד המוזיקה, ומדוע הפיוט הוא הצורה שהפעימה אותי יותר מכל בבית הכנסת. התפילה עצמה, יש בכך התכוונות שאינה מדברת אלי. יש אלוהים, אין אלוהים – זה אף פעם לא היה באמת מעניין בעיני. זו שאלה של אמונה, וזה עניין אישי הנוגע גם לציבור, אך בראש ובראשונה זו שאלה אישית [שימו לב שהדת היהודית הינה בין היחידות שפחות שמה דגש על אמונה והרבה יותר על המצוות, על הקהילה]. מאחר ומבחינה אישית השאלה הזו לא עניינה אותי, מהות התפילה לתכלית התפילה לא הייתה מעניינת בעיני. אני הסתקרנתי ביצירה, במשמעות והמהות של הדבר. זו התכלית עבורי.

הפואטיקה העברית היא משהו מאוד אחר, ומשום מה בחוגי הספרות באוניברסיטאות [לפחות שאני נתקלתי] לא מלמדים פואטיקה עברית. מעטים מדברים על כך, או טורחים ללמד את כך, שהשירה העברית הולכת אלפי שנים אחורה בזמן, והיא מתכתבת עם מסורת הפילוסופיה והשירה היוונית באופן מאוד הדוק. כמובן שהיום אנו יודעים על כך הרבה פחות מאשר בימי עבר... אנחנו פוחדים לשאול על כך. חס וחלילה שיהודי ישראל קרובים-רחוקים של היוונים!

אבל אי-אפשר להתכחש לכך אם קוראים טקסטים מקרוב: העברית היא קרובה-רחוקה של היוונית. התרבות היהודית גם היא, באופן מפתיע, קרובה-רחוקה של היוונית. לא רק, כמובן, יש השפעות נוספות [למשל, טריפולי], אבל זה שם. פואטיקה-פיוט-poiesis.

מאוד יפה גם לראות את הקשר הקרוב בין המילה "פיוט" והמילה "פיוס", אשר גם היא מיוונית – peisis, וגם היא קרובה מאוד למילה היוונית poiesis. הקרבה בין פיוט-פיוס מרמזת לנו משהו על השיכוך ושיכון הדברים, הרגעה, הפסה, שיכוך המריבה, באמצעות הפיוט [היצירה במילים ובמוזיקה, בשירה].

ככל שאנו זונחים את מלאכת הפיוט, כך אנו זונחים את מלאכת הפיוס.