מתמימות להגייה

"לאהוב זו תמימות נצחית
והתמימות היחידה היא לא להגות..." [1]

פסואה, פסואה... איך משורר מצליח, רק בשתי שורות שיר, לבטא דבר מה שפילוסופים ופסיכואנליטיקאים כותבים עליו ספרים על גבי ספרים על גבי ספרים.

כך יכול משורר, במילים פשוטות, לא גבוהות, לא מתנשאות, לנסח עובדת-קיום אשר החוק אינו יכול לערוב לה [גם אם קיומו של החוק מאפשר אותה], כי במקומה של התמימות [אשר כאן ממוקמת כפאסיבית, בלתי משתנה, אף מספקת] יש למקם את הדיבור, אך לא דיבור בעל מובן ומשמעות – הדגש של פסואה הוא "הגייה", איך להגות דבר. ההגייה, אם ננתק אותה לרגע מן הציווי-הבלשני [איך להגות "נכון"], היא תמיד פרטנית ומשתנה בין מקום למקום, גם בין דוברי אותה השפה. ההגייה למעשה קשורה בביטוי, ואינה נכללת באלפבית באופן מובהק. היא קשורה בסגנון, אף יותר מאשר בפונטיקה [במיוחד אם נסכים לכך שהמשורר עושה שימוש אחר בהגייה]. במילים אחרות, מדובר על להפוך את האהבה כתמימות נצחית לכדי הגייה, לכדי דיבור אשר אינו מילוני.

"הקול אינו מגביל עצמו לכדי תגובה למה שנאמר; הוא גם יכול להיות 'הגורם לכך' [answer for]. הקול יכול לענות למה שנאמר רק אם יש אינקורפורציה של ריקנות באחר הגדול; אני מזהה עצמי עם האחר הגדול כאשר אני מדבר, והקול שלי כך מזהה עצמו עם הריקנות באחר הגדול ללא ערובה [guarantee]. על מנת שהקול 'ייתן את הדין' [answer for] בנוגע למה שנאמר ומה שהוא אומר, עליו להיות מוטמע [incorporated] כ'אחרות [otherness] של מה שנאמר', אשר היא מעבר למסומן שנמסר ונשמע." [2]