על רישומים והערות בספרים

כתבתי בעבר [לפני כמעט שנה בקישור זה] על קריאה [קריעה] ועבודה עם טקסט. אני מוצא עצמי חוזר שוב ושוב למה שכתבתי שם, בעיקר בשל הערתו של לאקאן על להגיב לטקסט כאנליזה. האין זה מדהים? האין זו אמירה מפתיעה? "להגיב על טקסט זה כמו לעשות אנליזה".

אני חוזר אל הטקסט הזה, שוב ושוב. אפשר גם לומר - אני חוזר [מאין אל אין], משמע אני [אגו].

האגו כהתנגדות, כותב פרויד ובעקבותיו לאקאן. האגו כמה שמתעקש לחזור ולומר "זה אני", כמו ישנה חלוקה בינארית - "אני" / "לא אני". אך חשוב לקרוא כי שני אלו כלולים, כבר מראש, בתוך המבנה הנפשי. אותם "אני"/"לא אני" הם שניהם חלק מתוך היותי, בהנחה ושניהם מושקעים ליבידינלית.

הבינארי הזה אינו הדבר היחיד שחוזר, ואפשר לומר לגביו גם כי בבינארי [bi-nary, "מורכב משניים"] יש שני אלמנטים [לפחות]. עצם הרכבת שני אלו במבנה יחיד ["אני"/"לא אני"], זה כבר מרמז על שלישי אשר מחוץ לבינארי [לאקאן יוסיף עוד רביעי, חמישי...]. זה מתנקז, כאן ועכשיו, אל כך שאני חוזר, כפי שכתבתי. אני חוזר לטקסט הזה שכבר נכתב, אך קורא בו משהו אחר. משמע - אני ממשיך לגלות משהו על "אני"/"לא אני" כל עוד אני ממשיך להגיב. עוד.

כיצד זה התחיל הפעם? בעקבות דבר מה שמצאתי בספרו של John Donne, עליו כתבתי לא מזמן [למעשה, בדיעבד, הגבתי]. ספר זה הוא אחד מאותם ספרים שמצאתי ברחוב [זה קורה לי מפעם לפעם, אולי בגלל שאני מחפש אותם]. מצאתי ערימת ספרי שירה באנגלית [הייתם צריכים לראות את ניצוץ האושר בעיניי], כולם מתקופת הרנסנס [הייתם צריכים לשמוע את הלמות ליבי], וכולם של משוררים אהובים ונפלאים [לא אגזים אם אומר שזו הייתה סוג של אורגזמה]. ספרו זה של Donne היה ביניהם, בערימת שארית הגופות של משוררים אלו.

עד היום לא דפדפתי בין העמודים יותר מידי, גם אם קראתי בו. אבל הבוקר, משום מה, עלעלתי בין עמוד לעמוד [באנגלית "עמוד" של ספר הוא גם "עלה", leaf, עם ההומונים של "לעזוב", leave]. והנה לפתע, בכמה שירים בודדים בלבד [בעיקר השירה הדתית של Donne], אני מוצא הערות כתובות בכתב יד מסודר, בצבעי עט שונים.

נמלאתי אושר, התרגשות. כן, אני יודע שרבים מכם לא יבינו מה נסגר איתי [למרות שאני טוען "נפתח אצלי"], אחרי הכול – מי רוצה קשקושים ורישומים בספר שלו? [שלו? של מי הספר?] רבים סולדים מכך, זה מפריע לקריאה הנקייה [הפסיכואנליזה מלוכלכת], זה לא מותיר מקום להשאיר את הרישומים שלכם [הפסיכואנליזה היא תמיד לא רק מה שאתם רוצים לרשום], זה גם מפריע בעיניים [המבט]. בדיוק מכל אותן סיבות – התרגשתי.

רישומים בספר, הערות, סימונים, לכלוכים – עבורי זה סימן לחיים [שאריות חיים כמו שכתבתי]. זה להגיב לטקסט. זה מעיר את הטקסט היבש, המודפס על דף [אשר אומרים שסופג הכול אבל זה שקר]. זה להיתקל בשאריות החיות של אדם אחר, בסימנים וסימונים של מחשבה אחרת, התענגות אחרת. כל עוד זה לא ממלא את הדף עד אין-מקום [יש גבול כמובן... אבל גם אז, זו אינדיקציה חשובה!], אני מוצא עצמי מתכתב, או מגיב, לא רק לטקסט אחד – כי אם לשניים [אפרופו בינארי – שניים לפחות].

פעמים רבות, אני גם מוצא את ההערות הללו מרתקות. מלמדות. מאירות עיניים. אולי לא במובן השכלתני-אקדמי [וטוב שכך], אלא במובן האנושי. מישהו [או מישהי] הופעל דיו כדי להגיב, כדי להותיר חותם שארית על הטקסט של הספר. למה? למה דווקא הטקסט הזה? למה דווקא ההערות הללו? מה נקרא שם, איך? ומה אני לא יכול לקרוא, או שיכול הייתי לקרוא רק דרך מה שקרא [וכתב] אדם אחר?

אני מניח ידע לקורא האחר [זו הסכמה]. אני מניח כי יש שם משהו אחר בשל היותו אחר. ואם, כמו שקורה מפעם לפעם, אני גם מוצא מקופל בין עלעלי הספר מכתב, שיר, או תרגום של שירים אחרים [וזה קרה לי בעבר] – אני מבין שנתקלתי במשהו מיוחד, בשאריות אדם אחר, שארית התענגות שנקטמה מן הגוף, משהו מהמשלב של אובייקט. לא תניחו ידע לאובייקט שאינכם יודעים עליו, ולעולם לא תדעו, דבר?