תגובה לשאלה של קתרין מילו

כמורה מתחילה במחלקה לפסיכואנליזה באוניברסיטת וינסנס בשנת 1974, עמדה בפני ההזדמנות לשאול את דר' לאקאן שאלה שאתמצת באופן הבא: האם יש להציב את משאלת המוות באותו המשלב כמשאלה לישון או להתעורר? דר' לאקאן, אשר ישב בשולחנו, שתק, וכבר ויתרתי על כך שאשמע ממנו תשובה בנושא, ולאחר כחצי שעה הוא נתן לי את תשובתו באופן כזה שאוכל לרשום בפני את ההערות באופן מיטבי. לפניכם התעתיק של אותן הערות.

קת'רין מילו.

האיווי לישון מתכתב עם פעולה פיזיו-פסיכולוגית מעכבת. חלימה היא אינהיביציה אקטיבית. בנקודה זו ניתן להגות את הסמלי המגיע לחבור. השפה מחברת עצמה אל הגוף, תוצאה של פרדוקס ביולוגי המכונן על ידי רגע אשר מונע את הפרעת השינה. הודות לסמלי, ערות מלאה הינה מוות – לגוף. שינה עמוקה מאפשרת לגוף לשרוד.

מעבר לערות

מה שפרויד דמיין בנוגע לדחף המוות כולל את ערות הגוף כהרס שלו עצמו. זאת מאחר ובמובן המתנגד לעקרון ההנאה, אשר הוא מגדיר כמעבר [לעקרון ההנאה], מעבר זה הינו התנגדות [opposition].

באשר לחיים, זה בהחלט מעבר לכל ערות. החיים אינם נהגים [conçue], הגוף אינו תופס דבר מכך, הוא פשוט נושא חיים. כאשר פרויד אומר: החיים שואפים אל המוות, זה בכך שהחיים, במידה בה הם מגולמים, במידה בה הם בגוף, שואפים לטוטאליות, למודעות מלאה. ניתן לומר כי שם מצוין כי אפילו עת בערות מוחלטת עדיין ישנו חלק חלום אשר הינו בדיוק חלום של ערות.

אדם לעולם אינו מתעורר: איוויים מתחזקים חלומות. מוות הינו חלום, בין חלומות אחרים אשר מנציחים חיים, זה של שהייה במיתי [mythique]. המוות ממוקם בצד הערות. החיים הינם דבר מה בלתי אפשרי אשר חולם על ערות מלאה. למשל, באותה כמו-נירוונה של הדת, החיים חולמים על בריחה מעצמם. ובכל זאת, החיים הינם אמתיים, וחזרה זו היא מיתית. היא מיתית ומעצבת חלק מאותם חלומות אשר מתחברים רק דרך השפה. אם לא הייתה שפה, לא היה אפשרי לחלום על היות מת. אפשרות זו הינה סתירה אף עוד יותר בכך שאפילו בשאיפות אלו, לא רק מיתיות אלא גם מיסטיות, האדם חושב כי הוא מגיע אל ממשי מוחלט אשר מקבל צורה רק דרך חישוב  [un calcul].

האדם חולם על התערבבות במה שהוא חִיֵּץ [extrapole] בשם העובדה כי הוא שוכן בשפה. ובכן, מאחר והאדם שוכן בשפה, הוא מציית לפורמליזם – מהסדר של חישוב, בדיוק – וניתן לדמיין כי ישנו ידע מוחלט של הממשי. בסופו של דבר, בנירוונה, מדובר בטביעה [se noyer] בידע מוחלט זה, אשר אין עקבות לו, אשר אליו נשאף. האדם מאמין כי הוא יתערבב בידע זה אשר אמור להחזיק את העולם, עולם אשר הינו אך חלום של כל גוף.

שזה קשור אל המוות, השפה לבדה, בסופו של דבר, נושאת עדות לכך. האם זה הוא זה אשר מודחק? קשה לענות על כך בחיוב. ניתן לחשוב על כך שכל שפה נעשית אך ורק בשביל לא לחשוב על מוות אשר, למעשה, הינו הדבר האחרון שניתן לחשוב. אכן בשל סיבה זו, בעודו תופס עצמו במצב ערות, אני אומר משהו אשר נרמז אודותיו בקשר SIR הקטן שלי.

הייתי במקום זאת נוטה לחשוב כי המין [le sexe] והמוות שלובים יחד, כפי שמוכח ממה שאנו יודעים על העובדה כי אלו הם גופים אשר מתרבים מינית אשר נתונים [sujets] תחת המוות.

אך במקום זאת, זה תחת ההדחקה של האין יחס-מיני שהשפה מכחישה מוות. ערות מלאה אשר תהא מורכבת מתפיסת המין [le sexe] – אשר הינו מגורש מכך – יכולה לתפוס, בין תצורות אחרות, את זו של השלכות המין, זאת אומרת המוות.

האי-היגיון [non-sens] של הממשי

פרויד עושה טעות בתפיסה כי החיים יכולים לשאוף לחזרה אל האינרציה של החלקיקים, המדומיין כחומרי. החיים בגוף מורכבים רק מעקרון ההנאה. אך עקרון ההנאה בקרב הוויות מדברות נתון תחת הלא-מודע, זאת אומרת השפה. בסופו של דבר, השפה נותרת מעורפלת; היא ניצבת במקום של העדר היחס-המיני ומאחר וכך היא מכסה על המוות, למרות שהוא יכול לבטא עצמו כסוג של איווי עז. למרות זאת, אין שום הוכחה בחיות, באנלוגיה לשפה, למודעות לגבי מוות. אינני חושב כי יש יותר מכך באדם, בשל השפה: העובדה כי שפה מדברת אודות מוות אינה מוכיחה כי יש איזה שהוא ידע בנוגע לכך.

זהו הגבול הרחוק מאוד אשר אליו האדם נכנס רק על ידי הממשיות של המין [par le réel du sexe]. מוות הינו ערות אשר עדיין משתתפת בחלום, ככל שהחלום קשור לשפה. כי ישנם מאווים אשר מעירים אותנו, זה מצביע על כך שיש למקם אותם ביחס למין במקום ביחס למוות.

חלומות, בהוויות אשר מדברות, קשורים באותו העדר מעבר להיגיון [ab-sense], אותו אי-הגיון של הממשי המכונן על ידי האין יחס-מיני, אשר מגרה עוד יותר את האיווי, בדיוק, לדעת את אותו העדר יחס. אם האיווי הינו מן הסדר של חסר, מבלי שאפשר לומר שהוא הסיבה לכך, השפה היא זו אשר במשלבה נוצרים ניסיונות שופעים [prodiguent] לכונן יחס זה – שפעה זו אך מצביעה על היעדר היחס, לעולם אין להגיע לכך. ניתן לתפוס את השפה כזו אשר משגשגת במשלב של האין-יחס, מבלי שאפשר יהיה לומר כי יחס זה מתקיים מחוץ לשפה.