פנטזיית הדוממות

ישנה מימרת-שקר, היא נאה לאוזן אך קלה על הדעת,

"עולם כמנהגו נוהג" [1]

היא נהגתה בפי קולמוס חז"ל, ונסתמה המשכה בחותם מליצין. כך נכתב,

"עולם כמנהגו נוהג ושוטים שקלקלו עתידין ליתן את הדין"

מכוון הכתוב אל חטא האחד מפני ריבוי, מכוון אל עבודת אלילים, ואם נרחיב בדבר –

" אם אלהיכם אין רצונו בעבודת כוכבים מפני מה אינו מבטלה אמרו להם אילו לדבר שאין העולם צורך לו היו עובדין הרי הוא מבטלה הרי הן עובדין לחמה וללבנה ולכוכבים ולמזלות יאבד עולם מפני השוטים אלא עולם כמנהגו נוהג ושוטים שקלקלו עתידין ליתן את הדין"

כך קטמו את הכתוב ומוצה ממנו אגד-מימרה זה, "עולם כמנהגו נוהג", מכוון אל אמירה כוללת לטבע האדם. כעת, אין מדובר בעבודת אלילים, כוכבים, ריבוי וכיוצ', אלא באחד – טבע האדם, עולם כמנהגו נוהג. היה כל אדם בטבעו מן זה, נוהג כמנהגו וזנח את ההיקשר בצדו.

היה משורר, ויליאם בטלר ייטס, אשר ייתכן והיה מתמנה עם אותם נוגדי-ישראל בשם מאבק אירי-אנגלי נטול היקשר רלוונטי, היה הוא משורר גדול. השפה בכתיבתו חימר רוחש המבקש להתעצב. וכתב הוא מדיטציה פואטית על מלחמה, אשר הקורא בה במהירות לא קראה, כתב הוא:

A Meditation in Time of War
For one throb of the artery,
While on that old grey stone I sat
Under the old wind-broken tree,
I knew that One is animate
Mankind inanimate phantasy.

האחד, הוא כותב, הוא כפעימת העורק. ואנו מפנטזים, מושכים, אל פנטזיית הדוממות של האדם, אחד דומם, זוהי עת מלחמה. המלחמה, מהי אם לא "עולם כמנהגו נוהג"? היא זו אשר מכוננת אבן אפורה, אבן מצבה, ישנה ונטולת רוח-חיים, שוברת את העץ, מכופפת את האדם לאדמה, מכוונת אל אחד אשר אינו מן החי. פנטזיית דוממות.

האדם מכוון לשם, אל המוות.

את אל המוות, האחד, עובד האדם במלוא-שאת, בתעצומות רבות, משקיע את פעימות עורקיו בדמים המשקים אדמותיו. המלחמה פועמת דם חיים, שופכת עם ניצי מרגמות ושציפת רובים את תקוותם, מחשבותיהם, רגשותיהם של המוני מצווים – בשם מוסר הדוגל באחד.

לא כך ייטס. האחד פועם. הוא פעימת החיים הרוחשת, התוססת, הנמרצת בנימי-גופך. האחד אינו הניצב בדומם כנגד נצח הדממה. האחד הוא החי, הרוטט כנגד כל איתני-הזמן וקונדסי האידיאל, האחד הוא החי היושב על האבן, לא זה אשר כידון-הרובה מוצא בו מנוחה.

עולם כמנהגו נוהג? ובכן, טועה המנהג ועמו טועה הדין! מעשה אחד חיים.