קרעי שפתיים

ככל שאני יותר כותב או מדבר, כך אני פחות מבין. זהו נתון, לא הצהרה. המונח 'יותר' מציין משהו שמתרחש 'עוד', וכמבנה הבנוי לתלפיות – ככל שהוא יותר בנוי כך הוא מכיל פחות. הקירות סוגרים על הריק; אני יותר כותב, אני פחות מבין. האם זו התמקמותו של האנליטיקאי או של האנליזנד?

"הסכנה נעשית גדולה אם הוא [האנליטיקאי] גם מוותר על שפתו לטובת שפות שכבר התבססו, ואשר אין הוא מיטיב להכיר את האופנים שהן מפצות על הבורות." [1]

לכאורה מוצא מקונטקסט, אך לא באמת [גם אם זו האמת]. לאקאן מלמד אותנו כי השפה של האנליטיקאי הינה קריטית לאנליזה. הייתי מצפה שיתחיל בשפתו של האנליזנד... אך למעשה לאקאן מקדם את שפתו של האנליטיקאי [גם אם לא באמת]. מדוע? האם רק בעניין טכני של "הבנת השפה"?

השפה קשורה בבורות, לאקאן מציין זאת כאן במפורש. אין הכרת השפה - אין הכרת הבורות. זו עמדתו של אנליטיקאי, עליו להכיר את השפה בכדי להכיר את חוריה וחירוריה. אך איך זה אפשרי להכיר את השפה? האם האנליטיקאי הוא זה "שמכיר את השפה"? בוודאי שלא...

"בהיותה השפה שתופסת את האיווי בדיוק בנקודה שהוא נעשה בה אנושי מתוך שהוא מזכה את עצמי בהכרה, שפה זו הינה פרטיקולרית לחלוטין לסובייקט."[1]

זאת אומרת, זרות אך לא מוחלטת. ישנו משהו בין השפות המשותף להן, לאקאן אומר זאת באותה הפסקה [אל תתעצלו, לכו תקראו]. אך עדיין זרות, פרקטיקולריות, לא ניתן באמת להכיר את השפה לעומקה. במילים אחרות, ישנו חור בשפה.

אך להכיר בחור זה, מתחייב להכיר את השפה תחילה. זאת אומרת, אי אפשר להכיר את השפה כולה, אך אם לא מכירים משהו ממנה – לא ניתן לזהות את החור שבה, והחור העיקרי הוא שלא ניתן להכיר את השפה במלואה. [כמו שרשרת, צריך לענוד סביב הצוואר כדי לראות את יופייה באמת, כדי לראות עד כמה יפה הוא הצוואר שהיא נענדת סביבו, וכאשר אין התאמה ביניהם – למי בכלל אכפת מהשרשרת?].

ואז מגיע ביון... [אפשר להשתמש בספתח הזה כמו תחילתה של בדיחה]. לאקאן פרסם את המאמר [למעשה זהו נאום, כזה שמדברים אותו] ממנו ציטטתי בשנת 1953. ביון נשא את דבריו הבאים [וגם אותם כתבו] בשנת 1967. לא הרבה מדברים על ביון... סליחה... לא הרבה טורחים לדבר את ביון מבלי לזרוק כל מיני מכלים מכילים או מוכלים לחלל החדר [ומהם מעטים הם אלו אשר טורחים להאזין לצליל העכור הנשמע כשהמכלים פוגשים את הקירות והרצפה]. ביון היה אנליטיקאי חכם, וזה אומר שהוא ידע משהו על השפה והשימוש בה באנליזה -

"אנו מייצרים ביטוי מגושם וגמלוני, שבו לא ניתן להשתמש בצורה נוחה כלל וכללה לצורך המטרות שעבורן נרצה אותו."[2]

ואז מגיע ביון... הוא פשוט אומר זאת [האם גם זה מחוץ לקונטקסט? אם כן, טוב מאוד]. למה לא ניתן להכיר את השפה? כי עושים בה שימוש. החורים בשפה הם שם מאחר ועושים בה שימוש למטרה מסוימת. אי-ההכרה באופן מלא של השפה היא כזאת מאחר והשימוש הנעשה בשפה הינו תמיד "מגושם וגמלוני". יתרה על כך [יתרה זה חשוב], גם לא ניתן להשתמש בה בצורה נוחה [בגלל היתרה], משמע – זה לא לחלוטין מספק [היתרה מנכיחה את החסר]. זה לא לגמרי זה. זה לא זה. השפה היא כלי, או אנחנו כלי בידי השפה, והביטוי מבטא מה שהביטוי מצליח לבטא מהדבר, מזה, גם אם לא את כולו.

"כעת, זהו אחד הקשיים שמהם אנו סובלים כפסיכואנליטיקאים. עלינו להשתמש במונחים כמו "מין". כולם חושבים שהם יודעים מה פשרה של המילה, אך למעשה, הדבר שאליו פסיכואנליטיקאים מתכוונים במין אינו מה שמתכוונים לו כל האחרים."[2]

לביון הייתה בעיה עם מין. גם זו הייתה יכולה להיות התחלה של בדיחה, אך אין זה מצחיק [גם אם כן], הייתה לו בעיה עם מין כמסמן אשר מסרב לסמן עבור שני הצדדים בתקשורת את מה שמין אמור לסמן, במילים אחרות – מיניות.

מדוע בחר ביון במונח "מין" במקום "מיניות" זו שאלה טובה. אולי כי גם הייתה לו בעיה עם המיניות. אבל למי לא...  והרי זו הבדיחה האמתית [אך אין זה מצחיק, גם אם כן] – המיניות היא בעיה. במיוחד כאשר המיניות נפגשת בשפה [ואצל ביון כנראה זה מין]. אז השפה עושה בנו, או אנו עושים בשפה, משהו אשר אינו מן הסדר של 'פשר' [ובכך ביון מדייק מאוד, כאמור – הוא היה חכם מאוד]. אנו 'עושים' בשפה את מה שמחוץ לה [לפחות מנסים], והשפה עושה בנו את מה שמחוץ לה. זו אכן מיניות.

וכאן [במקום וברגע] מבחין ביון בין עמדת האנליטיקאי והאנליזנד. הוא אומר, השימוש של האנליטיקאי – "הדבר" אליו הוא מכוון – קשור במיניות, קשור במשהו אשר אינו מאותו הסדר של "פשר", לכן גם קשור ב"משהו אחר" [כאן, אך לא במקום ולא ברגע]. האנליטיקאי עושה שימוש אחר בשפה [הפרטיקולרית], כזה המאפשר לאנליזנד "לדבר" [גם דיבור, גם דבר – ושניהם פרטיקולריים]. זהו מפגש [לא מיני, אלא במיניות] אשר איננו בין אינדיבידואלים [לא אינטר-סובייקטיבי], אלא מפגש פרטיקולרי בבלתי-אפשרי בשפה ועם השפה [לכן קוראים להן שפתיים, הן נפגשות גם לבדן ומשהו נוצר מכך].

לכן, ככל שאני יותר כותב או מדבר, כך אני פחות מבין. לכן, יש משהו בעמדה של האנליטיקאי אשר קצת דומה [סמבלנט] לעמדתו של האנליזנד. שניהם מבינים פחות ככל שמדברים יותר, אך לא מאותו הכיוון.