מטמורפוזה דרך האוזן

באסופת הסיפורים מכתב של משוגע, נכלל סיפורו הקצר של גי דה מופסאן בשם "משוגע". זהו סיפור משוגע, גם אם המשוגע הוא גיבורו. זהו סיפור משוגע עד כדי כך, שזימן מופסאן את שרקו (Jean-Martin Charcot), אחד ממוריו של פרויד.

"המגנטיות! היודע אתה מה זה? לא. איש אינו יודע. [...] הרופאים עצמם עוסקים בה; אחד המפורסמים שבהם, מר שרקו, מורה אותה ברבים; אם כך, אין ספק, היא קיימת." [1]

הסיפור כמו לוקח את השאלה של פרקטיקת ההיפנוזה (או המגנטיות) כמה צעדים קדימה אל עבר השיגעון, וכשאר סיפוריו של מופסאן באסופה אל הנקודה בה המדע-הבדיוני נפגש בעל-טבעי (למראית עין?) דרך הפריזמה של בריאות הנפש, באופן המחולל את מחול האלביתי כך שהקורא נותר בתחושת אי-נוחות, רטט האימה המהולה במסתורי האינטימי חולף בגבך בעת הקריאה.

"אינך מבין אותי? שמע. שני גופים נתקלים זה בזה. האוויר רוטט. רטטים אלה רבים הם או יותר, מהירים פחות או יותר, חזקים פחות או יותר, לפי טבעה של המכה." [1]

נשאלת שאלה על התיאור האניגמטי של התרחיש המדובר. מהם שני הגופים בהם מדובר? מה מתואר כאן? איני יכול להתעלם מן הקריאה האנליטית בנוגע למיניות היסודית: באופן כללי, הסיפור עוסק בשליטתו של אדם בדבר מה המשמש כאובייקט התענגותו, אם כי יש להבחין – יש תהום בין "שני גופים נתקלים זה בזה", אשר ביניהם אין דבר וחצי-דבר הקשור בשליטה, אלא שני אובייקטים ממשיים אשר נתקלים זה בזה במן חוסר-אונים יסודי, לבין הניסיון לשליטה באובייקט – מושא אהבה, מושא ההיפנוזה, בעלי חיים, חפצים – אשר במצב זה אין ממד של היתקלות בין שני גופים, אך יש שחזור, או אולי אפילו חיזרור, של משהו מן המשלב הסאדיסטי, כפי שמתואר עם הכלבה מירזה.

הסאדיזם, מבליח דרך ההיפנוזה ומחולל בכלבה את הזעזוע העמוק, היסודי – היללה, על גבול הצעקה מתוך חוסר-האונים לו הייתה בת-אנוש - ומדוע שלא נזכור כי לא מדובר בבני אנוש או חיות לחלוטין, אלא דמויות בסיפור? – מקבל את ההיפוך הקלאסי אל המזוכיזם, אשר עמו גם נפתח הסיפור.

מופסאן ממשיך,

"ויש לנו באוזן שכבת עור קטנה הקולטת את ריטוטי האוויר הללו ומעבירה אותם למוח בדמות צליל."

כעת מותמרת היתקלות הגופים, הלא נשלטת, אל אותה פעולה לא נשלטת של האוזן:  רטט האוויר כתוצאה מהמכה במפגשם, לכדי צליל. כל זאת דרך שכבת העור הקטנה, המתרגמת – אם תרצו – משפת הגופים הנפגשים אל שפת הצלילים הנשמעים. הנשמע, מרמז לנו מופסאן, הוא תרגום של המפגש גוף בגוף.

האוזן תמיד פקוחה, ומדהים הדבר עד כמה נכון זה: איננו חייבים להקשיב על מנת שדברים יישמעו, דרך האוזן נכנסים דברים אשר הלא-מודע אוסף ועושה בהם כרצונו, בעוד לכאורה – בעיני המתבונן מן הצד – יכול אדם להיות שקוע בדבר מה אחר, אולי אפילו ישן. האוזן הפקוחה פועלת כמו מעצמה, תחת שליטתו של הלא-מודע ובחירתו, אשר היא גם – תמיד – בחירתו של האדם. בחירה כפויה.

"שער בנפשך שכוס מים משתנה ליין בפיך."

לו היה קורא זאת כומר, ודאי היה נעצר. המהלך הנסי של ישו מועבר מכלי הקיבול המוחזק ביד, אל הפה עצמו. בתוך הפה, שם מתחולל הנס, שם הופכים המים ליין, ודברי-הפה, הבל הפה, מותמרים אל האוזן. זוהי בוא זמנית מטפורה למתרחש באוזן, והדגמה של כוח הקסם של מילים.

בכל זאת יש מקום לשאול על המטמורפוזה הזו של ישו, התמרת המים ליין, והפער הבלתי-מוסבר של מטמורפוזה בכוס וכזו אשר בפה. הנס הראשון של ישו, הפיכת המים ליין בחתונה בקנה (כיום כפר כנא), מעניין מאוד בהקשר זה, במיוחד מאחר והנס מתחיל בפנייתה של מרים, אמו של ישו, אל ישו בנוגע לכך שנגמר היין בחתונה. ותשובתו של ישו מעניינת –

"מה לי ולך אישה עתי עדיין לא באה" [2]

הנה אנו חוזרים אל עניין הגופים, הפעם במהופך – הנתק בין הגופים, "מה לי ולך אישה". תשובתו זו של ישו מתמיה, ויש לה המשך כאמור – "עתי עדיין לא באה". בכל פעם שישו אומר דבר מה, הוא תמיד מנוסח כמוצא מהקשרו. אך מדוע לקרוא זאת מילולית מדי? ישנו אקוויווק – "איתי עדיין לא באה". המטמורפוזה, אם כן, מתרחשת כאשר האישה, אמו של ישו, מצווה על כולם לעשות כדבריו. רק מן הרגע בו הציווי חל על כולם, לשרת את ישו בכל הוראותיו ופקודותיו, רק אז מתחיל ישו במטמורפוזה. והרי שוב מוכנס ממד השליטה, אשר טרם לכך נוסח החוסר-אונות, חוסר הישע, אשר מוצא ביטוי בהיעדר השליטה בכל הנוגע לגופים והמפגש ביניהם.

בעוד מתרחשת המטמורפוזה בפה, התמרת המים ליין, זוהי למעשה רק דוגמה בפיו של המשוגע בסיפור, מטפורה שכזו לאוזן.

"תוף האוזן הוא שמבצע מטמורפוזה זו שלא תיאמן, נס מפתיע זה של הפיכת תנועה לצליל, כך."

ההתמרה של האוזן – מטמורפוזה. יש לנו אם כן שני ניסים – האחד בפה, השני באוזן. בשניהם מזוהה מטמורפוזה, ושניהם מכוונים לשליטה בגוף. עם זאת, ההתמרה בפועל אינה תוצאה של שליטה: המים מתמירים בפה ללא שליטתו של בעל הפה, והתנועה מתמירה לצליל ללא שליטתו של בעל האוזן. השליטה ממוקמת הפעם בחוץ – בידי ישו, בידי גורם חיצוני המבצע נס. זוהי אותה הנקודה המשיבה אותנו אל החוסר ישע היסודי אל מול הגוף, הפעם תוך מיקום נקודה חיצונית אשר מיוחסת לה השליטה באשר להתמרה המתחוללת בגוף.

הנס הוא המטמורפוזה, והיעדר השליטה בנוגע למטמורפוזה מצביע אל עבר החרדה. עם זאת, גם החרדה וגם המטמורפוזה בגוף, שתיהן נפגשות באותה נקודה ממשית אשר מעבר לכל תפיסה מסמנית, מעבר למובן, אשר ללא הסבר, ללא משמעות, מוצא עצמו המשוגע מוטרד בגינה, בעוד היתקלויות הגוף בגוף נמשכות – בשליטתו, אך לא בשליטתו – בהתענגותו.