הר המוריה: על חיים ואדמה / חלק 2

הצורך שונה מהצעקה. קירקגור כותב זאת בעצמו,

"אך כאשר עומדים להתייאש הצעקה היא, להשיג לי אפשרות, להשיג אפשרות! אפשרות היא התרופה המצילה היחידה" [1]

או –

"אנשים צועקים כי אין עזרה, מבלי למצות את ההבנה של מציאת עזרה, ולאחר מכן הם משקרים בכפיות-טובה." [1]

בניגוד לתפיסה היבשה של הפסיכותרפיה או הטיפול הרגשי, צורך אינו קשור ברגש בקשרי גומלין. הצעקה, אינה הצורך. הצעקה מובחנת מהצורך בכך שהיא ממוקמת, בראש ובראשונה, מעבר לצורך. צורך מבקש מענה נקודתי, ואינו מתעניין במעבר לו. הצורך מוצא מענה בסיפוק הצורך ברמה התכליתית, במענה נקודתי: רעב-אוכל, צמא-מים, עייפות-שינה.

"מה שפרויד מכנה הצורך בחזרה, הרחק מאוד מהיות צורך ככל שאר הצרכים, מופיע בניגוד לצורך כאילוץ דיסהרמוני הנוגע להוויה החיה ככזו. במובן זה, לאקאן מציג את עובדת החזרה. הוא מדגים זאת בנוגע להסתגלות, החזרה שייכת למשלב אשר אינו ביו-לוגי בכלל, וניתן לחשוב אותו רק במשלב של השפה." [2]

זהו המעבר לצורך, שם אנו נתקלים בממד של החזרה, או גם בסיפוק וההתענגות בהיקשרם למיניות. שם אנו גם מוצאים את הרגש, מטייל לו על פני הנפש, מטלטל את הגוף, ואינו מוצא שום סיפוק בשום מענה לשום צורך. הקשירה של הרגש אל הצורך, כאילו היה מסופק הצורך ועמו הרגש, כמו מסרבת לקרוא את אשר מעידים בקליניקה. על אף שצורך ורגש יכולים להופיע זה לצד זה, ואפילו לייחס את הרגש לצורך – ללא ספק עצבנות וכעס יכולים לנבוע מרעב – את הרעב אינו מעניין הכעס, הוא מבקש לאכול. כפי שמלמד פרויד, המיניות קשורה ברגע בו התינוק הרעב משביע רעבונו, אך ממשיך לינוק, ממשיך עוד, למרות שברור כי אינו רעב יותר.

חזרה... אנחנו אכן חוזרים. חוזרים כל הדרך אל הר המוריא, וישראל אינה בוחנת האם מדובר במהלך של צורך או התענגות. פעמים רבות, אנו מערבבים – בקלות דעת – בין מושגים אלו, בין ההכרחי למען הקיום ובין העונג העודף אשר אנו מתעקשים שלא לוותר בנוגע אליו. זוהי האשליה הראשונה של המדינה הישראלית: אנו מאחים את הצורך עם הצעקה, ובוחרים לשתוק לגבי איחוי זה.

* * *

בוחרים לשתוק? צריך לומר על כך משהו... וזה מתחיל בכך שהדרך המובילה אל הר מוריא נקנית בדם.

לוחמינו, אנו מנסחים בפאתוס וגאווה, נפלו על מנת לפרוץ את הדרך אל הר מוריא. האתוס הישראלי הצבאי, אינו יודע זוועות מהם. בשביל הר מוריא אנו מוכנים להעלות עולה, ועושים זאת שוב ושוב, הכול על מנת להיות חשופים תחת מבטו של הר זה, לעטוף את בושת הקיום באהבת אל אשר איננו זוכרים עוד מהם כינויו הרבים, והרי חלקם -

"אל קנוא ונוקם הוא יהווה ובעל חמה נוקם יהווה לצריו ונוטר הוא לאויביו" [3]

אל קנוא ונוקם... לאויביו. רק לאויביו? וכי מדוע בקש מאברהם להקריב את בנו? עמומה התשובה כשם שעמומה השאלה.

האין אנו קוראים אותו גם אדוני צבאות? לוחמים, צבאות... מי הם? אלו הם האבות, הנשים, הילדים. לוחמינו הם אנחנו, המקריבים את יקירינו ועצמינו, בעבור הר המוריא. ישראל נקנתה בדם, ואנו ממשיכים לקנותה בדם עד עצם היום הזה. את העולה אנו מביאים במו ידינו אל הר המוריא, נושאים בעגלתנו, עולים מעלה מעלה אל קצה ההר, שם נקריב את יצחק יחד עם אברהם לו היה זה משיב את ישראל השלמה, שם נקריב את "לוחמינו" יחד עימנו – לו רק היה... לו רק הייתה... דרך אחרת. אך אין ברירה, אנו אומרים, אין ברירה: זה צורך קיומי להגן על המדינה.

אכן יש צורך בצבא. אך האם הקרבתנו עונה על הצורך בלבד? האם אין ישראל מבקשת את הצעקה – להמשיך ולצעוק, לזעוק אל שמיים, אל אדמה, אל א|דמ|ה, ושכחנו כי האדמ|ה מכוננת על ידי האדם המעבד אותה, על ידי החקלאי, לא על ידי החייל. החקלאי צריך ביטחון, אך האם הביטחון הוא בהיותו חייל? בשלב כזה או אחר, נתבלבלה דעתנו: מיהו האב [אברהם] ומיהו הבן [יצחק], מי מקריב את מי ולשם מה? במה אנו משקים את אדמת הטרשים למודת ההפצצות? עד מתי נמשיך להשקות את אדמות ישראל בדם ילדינו? עד מתי נמשיך לצעוק, ולצרוח, ולזעוק אל שמיים – בעוד ידינו גוררות את ילדינו בליבותיהם – עם הפאתוס והאתוס - אל לשכת הגיוס.

ללא הסכם, ללא ניסיון לסיים את הסכסוך הזה, אפילו אל שיחות איננו שולחים נציגים יותר – לא לדבר עם חמאס בקהיר [רק חמאס? מה עם המצרים?], לא לדבר עם הפלשתינאים [הם לא עם... אין עם מי לדבר...], לא לדבר עם העזתים [הם כולם חמאס?], לא לדבר עם השמאל [ששכחו את יהדותם, בוגדים, וכו'], לא לדבר עם הימין [המתפכחים?], לא לדבר עם ארה"ב [הם לא ישלטו עלינו]... לא לדבר... עד מתי נמשיך לצעוק אל שמיים בעוד ידינו גוררת את ילדינו אל הצבא? בעודנו מקריבים אותם במלחמה שלא הם החלו, במלחמה ללא סוף של אנשי צבא מדושני כיס? עד מתי נמשיך להילחם ב"אלו שאין עם מי לדבר", המיתוס הישראלי המודרני הגדול מכולם, בעוד איננו טורחים בעצמנו לדבר. בשתיקה וצעקה, אנו דורשים ביטחון מעצמנו, ביטחון לנו! ומה עם ביטחון ילדינו?

הביטחון שלנו בעצמנו, בצדקת דרכנו, איננו ביטחון במובן של צורך. הוא אינו ביטחון קיומי. זהו ביטחון נרקיסיסטי. וככל שאנו פוסעים יותר אל עבר הר מוריא, במצעד הדמ|מה וגאוות לאום נרקיסיסטית, כך רועדות יותר רגלינו תחת מבטו של הר המוריה, ותחושת הסבל תחת זעמו של אל נקם גוברת. מהי התחושה המלווה אותנו בדרך אל הר המוריה? מה הייתה תחושתו של אברהם?

* * *

ישראל הנוכחית, אינה במקום של חיל ורעדה. איננו במקום בו האשמה הפרוידיאנית מקבלת סימן שאלה – מדוע? ובכל זאת, ניתן לקרוא בנקל חרדה, החרדה פושה בכל, ברעד הרגליים של הצועדים אל הר המוריא, חרדים לא לגורל המדינה – אלא לגורלם עצמם כאדוני האדמה.

היהדות מלמדתנו, אומנם עצר מלאך יהווה את ידו של האב [אב-רהם], אך איננו עוצרים מספיק להשתהות: אברהם היה מוכן הוא להקריב את בנו. מחיר הדמים הזה אשר אברהם אבינו היה מוכן לשלמו, מחיר בניו, האם אין זה מסמן את המחיר שאנו מוכנים לשלם? האין אנו עושים זאת שוב ושוב? האם זהו צורך, או התענגות?

ואיה מלאך אלוהים? את אברהם הוא עצר, ואז - קול שופר נשמע והחריד את הארץ, זאת לאחר ששחט אברהם את האיל הנגלה אליו, במקום את בנו. איננו קוראים זאת – קול השופר במקום זעקת חרדת-החיים של הבן! זוהי היהדות.

מלאך אלוהים... לא הוא יעצור את האדם משחוט בניו, כי אם קול השופר. ועל פי מסכת אבות, לא רק קול השופר... מגידיו של האיל נעשו מיתרי כינור דוד. הנה זו מתנת האלוהים לאדם – מוזיקה וקול השופר, במקום צעקת הבן הנלקח אל מותו. זוהי החלפה, שופר לזיכרון על מנת שלא יחזור במעשה.

אנו, בניו של אברהם, עודנו צועדים אל הר המוריא, ואיננו מדברים דבר. "אין עם מי לדבר", לכן איננו מדברים. זוהי שתיקתה של מדינת ישראל, המסרבת היא לדבר. איננו מדברים, כל עוד ניתן להקריב את בנינו בדרכנו אל הר המוריא.

את הצורך בביטחון הפכנו לתירוץ למלחמה עקובת-דם, מלחמת דמ|מה על א|דמ|ה. אנו מתענגים על ה"ביטחון" - ההבטחה למוות לבוא, הגשמת הנבואה, בית המקדש השלישי, ארץ ישראל השלמה, המצב בו לא נצטרך לצעוק יותר, לא נזדקק לביטחון יותר, האדמה לא תדע דם יותר, המצב בו כולנו מתים - ובכך בדרכנו אנו מסתירים מעלינו את מבטו של הר המוריא, שותקים ומתקדמים, צועדים בגאון, אוטמים אוזנינו בכוח עז – שלא לשמוע את שופרות האזהרה, שלא לשמוע את צעקות המובלים אל מותם, צועדים וצועדים וצועדים... צעדת מוות חרישית מבלי ללמוד את לקח עקדת יצחק.

"אנשים צועקים כי אין עזרה, מבלי למצות את ההבנה של מציאת עזרה, ולאחר מכן הם משקרים בכפיות-טובה." [1]