הר המוריה: על חיים ואדמה / חלק 1

בימים אלו, לא יכול אדם לשבת בשותקו. מדינה רועדת, תרבות קומלת, ואדמות הטרשים אשר מותירה המלחמה במסלולה מעובדות שוב ושוב בלשונות אידיאל ואשליה.

נגסים נגסים, ננעצות מחשבותינו במלחמה, בפוליטיקה המעורערת בידיהם של חדלי-אישים, בחיל ורעדה,

"דומם רכבו שלושת-ימים. בבוקר היום הרביעי, ואברהם לא דיבר דבר, כי אם נשא את עיניו וראה את הר המוריה מרחוק." [1]

כך כותב איל לוין בתרגומו את אקדמת קירקגור. אנו קוראים את השתיקה, קוראים את הדבר אשר תקוע, מסורב יציאה, מגרונו של אברהם, וקוראים את המבט – אברהם מביט בהר מוריא, הוא נושא את עיניו כאובייקט נתיק, ומנקודת הר המוריה הניצב אל אברהם, המבט חוזר אליו, זהו ההר המביט באברהם. המבט הנוראי החושף בפניו, למולו, את צל המוות המאיים למולו. ואברהם לא דיבר דבר.

* * *

קירקגור קרא לטקסט המכונן של חיל ורעדה בכותרת משנה, לרוב אין זוכרים זאת, הוא כינה טקסט זה "ליריקה דיאלקטית". המתרגם והעורך בחרו לתת פירוש זה להגדרתו של קירגור – "שירה הגותית-פילוסופית" [2]. אני מבקש לזרות על פירוש זה קמצוץ ספק.

אולי דיאלקטיקה מבקשת ומזמנת הגות-פילוסופית, גם זו קפיצה למרחק, אך ליריקה אינה כך. להבדיל מן התרופה להפגת חרדות וכאבים נוירופתיים הנושאת שם זה, האומנם עושה היא שימוש משעשע במונח "ליריקה", מדובר בשירה לירית, אשר מקורה בליווי המילים השרות על ידי לירה. ייחודה של הליריקה בדגש הרב המונח בהיבט האמוטיבי של הרגש, ומכאן הדיון בחיל ורעדה מקבל אספקט ייחודי זה.

וכך כותב קירקגור תחת הכותרת "לעצם הבעייתיות: Expektoration" הממצבת במונח הדני, כפי שכותב המתרגם בהערת השוליים, את "הנהרה וביטוי רגשי". זאת אומרת, עצם הבעייתיות ממוצבת בנהרה והביטוי הרגשי. קירקגור כותב –

"מי שלא יעמול לא יראה לחם ואך האשליה תהיה מנת-חלקו, כפי שהיתה מנת-חלקו של אורפיאוס, אשר האלים הוליכוהו שולל בהביאם לפניו איזו דמות אוורירית תחת זאת הממשית והאהובה. הם הוליכוהו שולל יען כי לא היה אמיץ-רוח אלא רכרוכי, יען כי היה נגן קאתרוס ולא אדם." [3]

מעניינת גרסתו זו של קירקגור, אשר קרא, אצל אפלטון ב"משתה" ככל הנראה, כי אורפיאוס מנגן בקאתרוס והסתפק בכך. לו היה מעמיק עוז, היה מגלה קירקגור כי כלי הנגינה העתיק אשר מקורות שונים שמים בידיו של אורפיאוס מכונה לירה, ובכך מעמיד קירקגור – בזלזול ניכר – את הפרקטיקה של אורפיאוס תחת אותה הכותרת אשר הוא עצמו נותן לכתיבתו, ליריקה.

אפלטון זלזל באורפיאוס, אחריו קירקגור. אך ביניהם ניצבה תקופה בה אורפיאוס היה לאבי הציוויליזציה, מכונן התרבות. הכבוד אשר הושם בידי דמות אל-למחצה זו, היה הכבוד לתרבות עצמה, מהותה הקריטי של השפה והצליליות, החוברים יחד לכדי שיא התענוגות והסיפוק במשלב החברתי-פוליטי-תרבותי. איה הם כעת?

כמה מהר אנו מתרסקים אל עבר הדממה, אל עבר הדמ|מה, אל נוכחו של הר המוריה, אותו הר עליו ביקש שלמה להקים את בית המקדש, ההר עליו הוקם על ידי שבי ציון בית המקדש השני, ההר אותו קנה דוד כדי להקים מזבח לאלוהים על ראשו כדי לעצור את המגפה, אותו ההר אליו הוליך אברהם את יצחק להעלותו עולה. וכמו קירקגור, איננו קוראים את אשר אנו עושים. רק מרכינים ראשינו בדממה, מבלי לדבר דבר, אל מול מבטו של הר המוריה.