טבע האדם

“Naturam expellas furca, tamen usque recurret

et mala perrumpet furtim fastidia victrix.” [1]

אני חוזר [הלא כך תמיד?] אל המשפט של הורציוס [ראו כאן], אשר לרוב נקטם בחלקו הראשון:

ייתכן ואפשר לסלק את הטבע עם קלשון, אך היא תמיד תשוב במהרה חזרה,

וכך, לפני שתבין זאת, [היא] תפרוץ מבעד לבוז המטופש שלך בניצחון"

תקופתנו היא עת של קל[ש]ון. את הלשון זנחנו לטובת חוקי-רפאים, קלשנו אותה בזילות ממשלת-זדון ["מַה נִּכְבַּד הַיּוֹם מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל" שמואל ב׳ ו:כ]. אלו אינן מילות-סחר, זוהי הצרנת גילויים: אפס כי ימלוך, עבד כי ימשול. נבחרי עמנו, שכחו את ענוותם ובעונתם דרשו: ענגוני.

"ייתכן ואפשר לסלק את הטבע עם קלשון,"

הם סופקים. מחילים גייסות חרון בתדבירי אדמתם השלמה, ומכנסים בירושלים בגרמנית טהורה: לא ידור במדורנו שקץ ערבי, שירפוהו. ובחוקם נציבים הם, מריירים הם מרה,

"אך היא תשוב במהרה חזרה!"

היא – אדמה. תשוב – שלמה. במהרה – יחוקו. חזרה – אד אנפיניטום.

הם פוסקים. והפסיקה? דנה דיה לשעתה, תפוסק מעלינו! ותבוז לשונם על קוראה ותסור קושתה, כי קוּשָׁן בידם בחתם מכנסים:

"אך היא תשוב במהרה חזרה!"

כנסת. מה בין הכנסת [אורחים] וזו? קלה לשונם בדברי איוולתם, ונמשל עם כסרח אפם. ממשלת-חרון? ממשלת-חורמה ["וַיִּרְדְּפ֣וּ אֶתְכֶ֔ם [...] וַיַּכְּתוּ אֶתְכֶם בְּשֵׂעִיר עַד חָרְמָה" דברים א:מד]. המניפים קלשונם בשנאה...

הורציוס לא קצר בשיבה. הוסיף הוא סיפה:

וכך, לפני שתבין זאת, [היא] תפרוץ מבעד לבוז המטופש שלך בניצחון"

הטבע אינו מרכין ראשו בפני חוק האדם, ודאי לא זה אשר בבוז נקלש. הוא אינו גוזר על עצמו דיני-שיבה, ואינו מותיר עצמו בפני גזל-לשון של אסופי-שטמה. לא במושב הכנסת, ולא בגזל הממשל, לא תמצא הטבע נודר נדריו בפני גורמי-שחק. לשווא יזעק שר: משילותי! לעד ינחר ח"כ: לדידי! יניפו קלשונם, והטבע?

"תפרוץ מבעד לבוז המטופש שלהם בניצחון"

דעת הורציוס כדעת תורה: אין הוא לך הטבע, לא לכם האדמה; רק הזכות לעבדם, ולהקים בם מושבה. ומושבה זו, לא רק קלשון הוא לה, כי אם כלשון – וייטב כי לשון הדובר תשמע, לא באוזני אחרים, באוזניו כאחרים. ממש כטבע, כך טבעו:

"לפני שתבין זאת, הוא יפרוץ מבעד לבוז המטופש שלך בניצחון"