ועשות נעשה

קשה. קשה ביותר לחוות את הנעשה, המתרחש, הנאמר במדינת ישראל של ימינו.

אין אדם אשר נטיית לבו, המיית נפשו, מסירה מעליה את המציאות הישראלית של ימינו כפושטת גלימה מעל כתפיו אשר נשמטת מטה, אל הארץ למודת הדמים שאנו מתגאים [בשוגג] לכנותה 'שלנו'. אסוף את חול הים בידיך, וצפה בזהוב המתפורר מבין אצבעותיך; טבול רגליך היחפות וצפה בחמה דואה, ומצא סיפק באחיזתו מבין אצבעותיך. לא שלנו היא הארץ, רק הדם הזורם בעורקיה משלנו וממשלנו, ועודנו משלמים.

המציאות של ימינו, אם יש בה מן המצאי [מצא מלשון סיפוק], אינה מציאה. בעוכרינו היא נמצאת, כמבט נטול-לאות החודר אל חזינו, ובוחן את קרבינו [הקרוב לנו] - כיס המרה, הלבלב, הכבד, המעיים. אותם איברים פנימיים אשר אינם שוקטים, ובימים דאז היו אמונים הם על רגשי נפשנו וגופינו, מצב רוחנו: ארבע הליחות.

מצב רוחה של מדינת ישראל מלנכולי. אלו הנמנים ב"חנפי לעגי מעוג" [תהלים לה:טז], מלעגים כצבועים הששים אל שיירי פגרים, נועצים שיני שיטמה בבשר אחיהם ומנאצים –"אנשים אחים אנחנו" [בראשית יג:ח]! מתפטמים בלשם שיניהם תקהינה, מרווים במרה צהובה מבעבעת מלחשי שידולי אדוניהם, וקרסתם דואבת מעינוגי לשונם. כהיו קַלְגַּסִּים [קל-גסים] רושפים הם אלי נָכֵא צבאות: אני העוקד, אני הנעקד, ולרגליי המזבח. אלו הם מתי מעט אשר במיעוט חיים בחרו במוות. אותם אשר הכתירום -- מי? מטעמם... -- בעיטורי חבלי מוות על שפתותיהם ועשן בני-דודם שמדרום לשכם.

ויאמרו, אני שפתי אפתח ופי יגיד "אנשים אחים אנחנו", כה ינער השר: "אנשים אחים אנחנו", אמר קין להבל. "אנשים אחים אנחנו", אמר יעקב לעשו. "אנשים אחים אנחנו", אמרו אחי יוסף. והפיוס? עשן מדרום לשכם. דם ברחובות ירושלים. ובמעבר [ובה מעבר], ברמוס אבני הקיר ממערב, נוצצת הכיפה, מנצנצת בעיני העורב, לו רק יכול היה לעוט עליה כאמנון וללחוש באוזנה – "אנשים אחים אנחנו". בלוויית מצייתים, עולים הם על הבית, וקניהם גאוות-אחים בגאונם "אנחנו".

קשים מנשוא ימים אלו בישראל, ואכלה ארץ יושביה כהיו אחים הם: זה ישראל, זה יהודה, זה פלשתין. מה לו לחול בהבחן בין אדם ואדם? דם ודם? ליחה וליחה? לך ולך? אין יודעת האדמה אדם מהו, וזיכרונו לא תחרוט באבני-עד לנצרם. יום בא, ויום הולך, וגם בשבת נותר חול הוא. ובעוד המשיח לעד יבוא, תרעד ירושלים מנעירת חמורים: "לא מתנצלים!", אך בוודאי מנצלים (אף את הניצולים) כחמ(א)ס לבבם חמדתם.

ואדם, כהיה בן-אנוש, אז יזעק: לא נשתוק. לא נרכין. לא ניסוג. לא נסכין. ניבוש כי ממנו יצא זה, אך נלמד, ונחכים, ועשות נעשה -- פה אחר[ת] יהא, אוזן אחר[ת] תשמע, ובכתב עוד נחתום דמוקרטיה.