פסיכואנליזה בהונגריה: שנתיים אחרי וזה לא נתפס

לאורך תקופה די ארוכה, תרגמתי מספר מאמרים מאת פסיכואנליטיקאים פחות ידועים בימינו לעברית. חשבתי להפוך את זה לספר [אולי זה גם בסוף יקרה...], ואחד הדברים שתורגמו היה מקטע טיפולי של זיגמונד פייפר עם חלום של מטופל. מקטע דחוס ביותר, אשר תרגמתי תוך חריקת שיניים מגרמנית לעברית.

אני נזכר בחיפוש שעשיתי אחר ההיסטוריה, שרידי היסטוריה, של אותו אנליטיקאי שזכרונו הלך ונעלם עם השנים – פייפר. אני נזכר שמצאתי כי הוא היה בין חמשת הפסיכואנליטיקאים ההונגרים-יהודים שזכו לדרך מילוט אל אוסטרליה, ועל כך שבחר להישאר ולהיות בין האחרונים מהחברה הפסיכואנליטית ההונגרית לעזוב, לוודא שכל האחרים עוזבים, עד שלבסוף נלקחו הוא ומשפחתו אל מותם בשואה. כל פעם שאני נזכר בזה, אני לא יכול למנוע את הדמעות... יש משהו כל כך עצוב בהיסטוריה הזו...

לפני שנתיים טסתי להונגריה, איכשהו ארגנתי להיפגש לכוס קפה עם מספר אנשי מפתח בקהילה הפסיכואנליטית ההונגרית המצומצמת כיום. יצרתי את ההזדמנות הזו [לפעמים אני מפתיע את עצמי], פשוט פניתי לאנשים שאיני מכיר, ביקשתי להיפגש, לשאול שאלות, לדבר. איכשהו זה גם קרה... כך הוזמנתי לסיור פרטי בבית של פרנצי, אשר לימים הפך למרכז לימודים קטן של החברה הפסיכואנליטית הפרנציאנית ההונגרית, סוג של מוזאון סגור לציבור, מאוד מצומצם, שני חדרים בערך. זה היה אחד הרגעים המרגשים... אני זוכר שהיה קשה לי לנשום. אני זוכר שהלכתי לאט, נגעתי בדברים, הסתכלתי, ניסיתי להבין במה אני מסתכל, וכל ההסברים ברקע התעמעמו.

גם ביקרתי במוזיאון ההונגרי לשואה ומלחמת העולם השנייה. המוזיאון הוקם באותו בניין ממשלתי אשר שימש כמפקדה למפלגה ההונגרית ששיתפה פעולה עם הנאצים, ובמרתפי הבניין נמצאים [חלק מהמוזיאון] תאי הכליאה והעינויים שעברו שם אסירים [באותו הבניין – הממשל והכלא]. קשה להסביר את הזוועה הזו כשאתה נמצא בתוך מה שמוגדר כמוזיאון... רגע אחרי שהיית בבית של פרנצי... ועדיין מנסה לעכל את אינספור היהודים [והפסיכואנליטיקאים ביניהם, לרבות פייפר ומשפחתו] אשר הושמדו שם בין-רגע. הכול בין-רגע. דחוס. חנוק. עם נוכחות של עודפות בשרית.

ההונגרים עשו עבודה סיסטמית מאוד. הם היו יעילים אולי אף יותר מהגרמנים והפולנים. בתוך 56 יום בלבד הם גירשו למחנות ההשמדה של הנאצים 424,000 יהודים [פחות מחודשיים!]. וגם רצחו על נהר הדנובה וחופיו עוד מספר פשוט בלתי נתפס של יהודים [מספר הנרצחים הכולל עומד על כ-565,000]. כל זאת בין-רגע ועם רובים, בימים ספורים. קשה לדמיין את הדנובה הכחולה... הדנובה הזו... זורמת בשקט, לאיטה, ובמקום כחול זורם שם אדום... קשה לנשום את זה. קשה להבין את זה כשאתה עומד שם ומסתכל בנהר הזה.

קשה לדמיין את המרחק הזעום בין חברה פסיכואנליטית כה עשירה, חשובה, מקורית, לבין הזוועות הללו, הנושפות בעורפך; קשה להסביר את הפער המזעזע הזה, הבלתי נתפס, בין הזוועה והמוות ברחובות, בבנייני הממשל, אל מול עיני כול – מוות ללא כיסוי; ולעומת זאת, היצירה האנושית המופלאה של החברה הפסיכואנליטית הזו, ממנה בקושי נותרו שרידים פעוטים, קצת מאמרים, קצת ספרים, אולי כמה רשימות... זהו. יש בזה משהו כל כך מזעזע... שתוך כדי הכתיבה הזו, כאן ועכשיו, אני מתקשה שלא לדמוע.

והנה אני, בשנת 2017, נפגש עם אותם אנשי מפתח בקהילה הפסיכואנליטית ההונגרית, ואני זוכר את הצמרמורת שחשתי כשכל אחד ואחת מהם אמר – חלקם בלחש, חלקם בכעס – שעד היום הם מסתכלים אחורה מעבר לכתף כשהם הולכים ברחוב. שהם עדיין נרדפים על ידי השלטון. חלק בשל היותם יהודים, אחרים בשל היותם פסיכואנליטיקאים או עוסקים במקצוע הזה הקשור ביהודים...

ואתה [אני, אך בריחוק, מנסה לתפוס מזה מרחק בכתיבה]... יהודי מארץ ישראל, פסיכואנליטקאי בהכשרה, דאז סטודנט לביבליותרפיה באוניברסיטת חיפה, חוצפן שכזה, שמשכנע איכשהו כל מיני זרים לפתוח בפניו דלת, לשבת לכוס קפה, לדבר על פסיכואנליזה, להכיר, לבקר במוסד לימודים הסגור בפני הציבור, בביתו של פרנצי... איך אתה אמור להיות עד לדבר הזה, לזוועה, שותף לדבר עבירה [לדבר על פסיכואנליזה, על יהדות, על הונגריה] במדינה כל כך יפה, כל כך מנוכרת, כל כך זרה... איך אתה אמור לעשות את כל זה ולהישאר אדיש...

שנתיים אחרי, ואני עדיין נזכר ומתקשה להבין. מתקשה להאמין. מסרב להיות אדיש ולדבר בלחישה. שנתיים אחרי ומסתבר שאני עדיין כותב על זה... זה לא נתפס.