82 שנה לפטירתו של פרויד: אנקדוטה לגבי הפרקטיקה

בשל סיבות כאלו ואחרות, לא יכולתי לפנות זמן קודם לכן לכתיבה סביב יום פטירתו של פרויד, ה-23 בספטמבר [1939]. אך הנה זה כאן, ובחרתי לגשת לנושא דרך קריאה במשהו מן הפרקטיקה של פרויד. בחרתי באנקדוטה הנוגעת לשאלת הטיפול הקצר, דרך מקרה מעט שולי בהיסטוריה המדוברת, מעט מאוד מדובר בו, שהתרחש בשנת 1906.

נתקלתי במקרה זה, דרך מאמרו של הפסיכואנליטיקאי ריצ'רד סטרבה [1], דמות ידועה בקרב הפסיכואנליזה דאז [והיום?], אשר כתב לא מעט גם אודות פרויד והתקופה. אני משער שבימינו כמעט לא מדברים על סטרבה, זה נושא ליום אחר, רק אציין שבניגוד כמעט מוחלט למעגל הפרוידיאני והפרוידיאנים דאז [אולי למעט יונג] הוא היה ממוצא "ארי", לא יהודי, וכאשר המשטר הנאצי החל במעשיו, סביב הברחתו של פרויד מווינה אל לונדון, סטרבה הוזמן בחיבוק חם להצטרף אל המשטר הנאצי ולקחת מקום של כבוד בקליניקה לנוירופסיכיאטריה באוניברסיטת וינה [הפרקטיקה הפסיכואלניטית נחשבה על ידי הנאצים למדע יהודי, ולכן שמות רבים במקומות שונים ניתנו כדי "להחליף" את המונח הבזוי, גם אם לעיתים הפרקטיקה נותרה זהה, וכך נוצרו בני-כלאיים משונים ביותר בפרקטיקה ה"פסיכואנליטית"; איני בטוח לגבי הקליניקה מהותה של קליניקה ספציפית זו]. על אף ההצעה, סטרבה – אשר הצהיר בעבר כי יעזוב את אוסטריה בשל עליית הנאצים - סירב בתוקף, לקח את חפציו ועזב את אוסטריה לאלתר. זאת בברכתם ולשמחתם הרבה של זיגמונד פרויד ובתו אנה פרויד. דרך שווייץ, סטרבה מצא את דרכו אל ארה"ב, שם המשיך בעבודתו עד שנפטר בשנת 1989. יום אחד אולי אכתוב יותר על סטרבה, נראה לי כי יש מקום של כבוד בהיסטוריה הפסיכואנליטית לאנליטיקאי זה.

לעניינינו, המקרה שסטרבה מביא מונח על רקע טענתו – ההולמת ונכונה לדעתי – שהפסיכותרפיה על כלל נגזרותיה [וכנראה גם המודרניות] לא המציאה דבר חדש בהתייחסותה אל מה שמכונה כיום "טיפול קצר מועד" [מונח אשר בכתיב העברי חושף אודותיו פרטים נוספים]. סטרבה גורס כי הפסיכואנליזה עסקה בטיפולים קצרי מועד כבר מימיה הראשונים [גם אם זו אינה הפרקטיקה המיטבית בהכרח].

הפעם האחרונה בה נתקלתי בטענה בעניין זה הייתה ממש לאחרונה, עוד השנה, כאשר הוסבר לי באופן נחרץ שכל גישה פסיכואנליטית [הגישה היא הבעיה?] לטיפול היא שגויה מאחר ו"אין זמן" לעשות פסיכואנליזה במקרים כאלו, שהפסיכואנליזה היא שיטת טיפול לאורך שנים, וכאן יש רק כמה חודשים. טיעונים דומים נאמרו למכביר לאורך השנים, בלימודים, בקרב קולגות, ונראה שזוהי תפיסה נפוצה למדי, וכדאי אולי לעצור לרגע ולתהות על קנקנה – האם זו הייתה הפרקטיקה של פרויד? האם כך נראתה הקליניקה של פרויד, תלמידיו וממשיכיו [ומה לגבי לאקאן]? האם מקרים "ארוכים" בלבד התקבלו? ורק בהם הייתה "הקלה" או "הצלחה" טיפולית [ומהי]? איפה עומדת הקליניקה הפסיכואנליטית ביחס לנושא "טיפולים קצרי מועד"? ואפשר להוסיף – מהי הכוונת הטיפול?

על מנת להסביר את טיעונו, סטרבה מציג מקרה של מנצח ומוזיקאי ידוע, שהיה למנצח על ה-Imperial Court Opera של וינה בשלהי אותה המאה, מר ברונו וולטר. המקרה מובא בשתי צורות – מתוך כתיבתו של ברונו עצמו ועדותו על הטיפול, ובנוסף, כהכנה לכתיבת המאמר, פנה סטרבה אל ברונו ישירות וראיין אותו על הטיפול [השילוב של שתי נקודות הזמן ונקודת המבט של סטרבה מרתק מאוד לטעמי]. משום כך, מאמר זה מרתק במיוחד, גם אם מעטים אחרים התייחסו לסיפור המקרה של וולטר ברונו, סטרבה הלך צעד אחד קדימה.

הטיפול האנליטי של ברונו התרחש בשנת 1906, משך הטיפול היה 5-6 מפגשים בלבד, וניתן לומר שמדובר בטיפול ממוקד סימפטום. האם הטיפול הפסיכואנליטי ממוקד סימפטום? התשובה החלקית היא כן, במובן מסוים בכל טיפול ישנו סימפטום אשר עמו מגיעים לטיפול, אך האם הכוונת הטיפול היא לטפל בסימפטום? לא בדיוק. לאקאן הבהיר נקודה זו בצורה ברורה יותר, למשל עם המצאת המונח סינטום, אך כבר פרויד נאלץ לשנות גישה בנקודה מסוימת בהוראתו. עם זאת, בשנת 1906, פרויד עדיין גרס כי ניתן לפתור את הסימפטום [רק אוסיף שלעיתים אכן נתקלים בסימפטומים בעייתיים ומסוכנים, וזו שאלה טובה מה לעשות במקרים הללו, כל מקרה לגופו]. הסיבה שאני מביא מקרה זה היא מאחר והאנליזנד ברונו וולטר הגיע לטיפול אצל האנליטיקאי זיגמונד פרויד.

להלן תיאור המקרה בקצרה:

בתקופה אשר תוארה על ידי ברונו כתקופת רגועה להגות ורגיעה, הופיע "חולי" שגרם לו חרדה עצומה, זאת באותה שנה בה נולד הילד הבכור שלו [איני בטוח אם בן או בת. בהערת שוליים, הסתקרנתי אז בדקתי, ברונו עצמו היה הבן השני מתוך שלושה]. התחלואה, או הסימפטום, הוגדר על ידי רופא כ-"עווית מקצועית" בידו הימנית הדומיננטית, מאחר ולא נמצאו עדויות רפואיות ברורות. עווית זו מנעה ממנו לתפקד במקצועו – לנגן, לנצח על התזמורת, וכו'. הוא עבר מרופא לרופא, ניסה טיפולים שונים – אמבטיות בוץ, מגנטיזם, ועוד, ולבסוף פנה אל פרויד.

לעדותו של ברונו, פרויד לא "תחקר" אותו כמעט בכלל בנוגע למיניות בילדותו, דבר שברונו ציפה לו לאור מה ששמע על הפסיכואנליזה ופרויד [גם התפיסה הזו נפוצה למדי בימינו, ונתקלתי בה לא מעט עד כה]. במקום זאת, פרויד בדק את ידו [כידוע, לפרויד הייתה הכשרה כרופא עוד משנת 1881]. בכל זאת, ברונו סיפר לו את סיפורו, והיה בטוח כי פרויד יתחיל לתחקר אותו על האירועים הקשים מהם סבל לפני יותר משנה, אשר הוא עצמו ככל הנראה חיבר אל הסימפטום. במקום זאת, ברונו מעיד, פרויד שאל אותו אם אי-פעם הוא ביקר בסיציליה. כאשר ברונו השיב בשלילה, פרויד המליץ לו לבקר במקום היפה והמעניין הזה, אשר "יותר יווני מיוון עצמה". כך ברונו גמר לארוז את מזוודותיו, לשכוח מעניין ידו והאופרה [כך נכתב], ולנסוע למספר שבועות אך "להשתמש בעיניי". הוא עשה כשם שנאמר לו, יצא לחופשה ומספר אודות אירועי הטיול בגפו ועם אשתו, היופי בו נתקל, הניסיון "לא לחשוב על התחלואה", כפי שפרויד הנחה אותו, השכחה אודות צרותיו בתקופה זו, אך לא היה ניכר שיפור בידו. הוא גם מספר על תקרית עם רעידת אדמה שהתרחשה, אשר לא דוברה בחדשות, או לא קיבלה התייחסות כעניין מהותי בעיני התושבים, אך ככל הנראה עבורו הייתה אירוע מחריד, וכאשר ניסה לדבר על כך עם מלצר הוא ענה – “Un piccolo terramoto, Signor”. ברונו השווא זאת לרעידת אדמה מחרידה אחרת שהתרחשה בשנת 1908, שנתיים מאוחר יותר, אשר קרא עליה בחדשות, וכתב שמיד העלתה בזיכרונו את המשפט הזה של אותו המלצר אל זכרונו – “piccolo terramoto”.

אירוע נוסף אשר נחרט בזיכרונו בטיול, כאשר הלך לראות את Rigoletto [האופרה המפורסמת של ורדי] בנפאל, אשר דרכה עבר. על הביצוע אמר שלא היה מעניין לכשעצמו, אך בהפסקה, כאשר רצה לקום מכיסאו, היושבים לצדו ביקשו ממנו להמתין. מספר מושבים הרחק משם, אמא צעירה הניקה את תינוקה, והנפוליטנים

עם כל זאת, בכל יום ביומו, ברונו טיפס על סלע כדי לחשוף את זרועו לשמש, שתתחמם בקור ותכאב פחות.

כאשר חזר ברונו לוינה, הוא פגש שוב את פרויד, שיטח בפניו את תלונותיו. עצתו של פרויד הייתה – תחזור לנצח. ברונו אמר שאינו יכול להזיז את ידו, פרויד אמר – נסה בכל זאת. ברונו שאל – ומה אם אצטרך לעצור באמצע? פרויד אמר – לא תצטרך לעצור. ברונו השיב – האם אני יכול לקחת על עצמי את האחריות לעצור ולפגום בהופעה? ופרויד השיב על כך –אקח את האחריות על עצמי. וכך ברונו עשה, הוא ניצח מעט עם ידו הימנית, אז עם השמאלית, קצת עם ראשו, ושם לב שהיו רגעים שבהם "שכחתי את ידי במהלך המוזיקה". במפגש לאחר מכן, פרויד שם דגש על שכחה זו.

ברונו ניסה שוב לנצח, עם אותה התוצאה. בעקבות הפעם הזו הוא קרא ספר שהשפיע עליו מאוד – “Contributions to the Dietetics of the Soul”. הוא קרא אותו, כך כתב, כדי לנסות להבין את "קווי החשיבה" שבוטאו בספר, אשר בו "רופא, אשר הנו בו-זמנית גם משורר, מנסה בחוכמה להצביע לאנושות הסובלת דרך אשר הייתה יותר פרקטית", הוא גם ניסה במקביל להכיר יותר מקרוב את רעיונותיו של פרויד וללמוד ממנו. הוא החליט לקחת על עצמו

הריאיון של ברונו עם סטרבה התרחש 40 שנה לאחר המקרה, זאת אומר בסביבות 1946, שנים לאחר פטירתו של פרויד. סטרבה כותב כי ללא ספק השפעתו של פרויד עדיין ניכרת בדיבורו של ברונו. בראיון ברונו העיד כי היו אלו הכנות וההחלטיות בעצתו של פרויד אשר גרמו לו לעזוב באותו ערב הפגישה הראשונה ולצאת לטיול, על אף שמעולם לא פגש את פרויד קודם לכן. סטרבה התרשם מאוד מיכולתו של פרויד לייצר העברה כל כך חזקה, כל כך מהר. מספיק חזקה כך שגם אם הטיול, לכאורה, נכשל במטרתו – ברונו ישוב אליו לפגישה נוספת לאחר מכן, מבלי שבטחונו בפרויד יתערער. יתרה על כך, על השפעתו הסוגסטיבית של פרויד כאשר עודד אותו לחזור לנצח. מהלך אשר יש בו מן הסיכון [אפשר רק לשער], על אף וגם ללא קשר להכשרתו הרפואית של פרויד.

במהלך הריאיון עם סטרבה, ברונו מספר כי באחד המפגשים שאל אותו פרויד אם במצב של "היסחפות על ידי המוסיקה", כאשר הוא ניצח, האם הוא לא שכח לרגעים ממחלתו וניצח באמצעות ידו הימנית ללא שום פגם או מעצור. ברונו אישר זאת. וזה היה הרגע בו פרויד החל לעודד אותו עוד יותר לחזור לנצח. הוא השתמש בעובדה זו, כך כותב סטרבה, כדי לציין לפציינט "שהוא מסוגל להתגבר על החולי הנוירוטי על ידי מאמץ מודע, ועודד אותו לעשות בדיוק כך. תוך זמן קצר, ברונו התגבר על הנוירוזה שלו. הטיפול נמשך כ-5 עד 6 מפגשים."

את הטיפול מכנה סטרבה "יצירת מופת של פסיכותרפיה קצרה", אך אני חושב שאפשר לזהות בו – די בקלות – אוריינטציה פסיכואנליטית מובהקת. ניתוחו הקצרצר של סטרבה את הטיפול לא מאוד מרשים האמת, ואכן מרמז שמדובר בכיוון יותר פסיכותרפי מאשר אנליטי פרוידיאני [לחזק את האגו, שליטה על תפקודי שרירים כלעומת אינהיביציה לא מודעת, וכו']. אך סטרבה גם מספק מספר הנחות מעניינות, למשל – עלתה השאלה מדוע לשלוח מטופל לטיול בסיציליה? "להסיח את דעתו מהפעילות המעכבת [...] אשר גם ידוע שתספק את הצרכים התרבותיים העזים של הפציינט", אפשר לנסח את זה יותר טוב – לא כדי לנקות את הראש מהעבודה [באופרה למשל] והלחץ, או מהתיאוריות שלו לגבי תחלואתו, אלא כדי לפנות מקום לעבודה אנליטית.

סטרבה מניח את עיקר העבודה של פרויד בסוגסטיה, "לחץ סוגסטיבי" שכזה, וזו שוב הגישה הפסיכותרפית שהיינו מצפים לקריאת המקרה. במובן מסוים זה לא לחלוטין שגוי, אבל זה לא "לחץ", "דחיקה", וכדומה. פרויד הימר הימור משכיל על מילותיו של ברונו בשילוב בדיקתו הרפואית, וכנראה יצא מתוך הנחה שמדובר במשהו אשר אינו רפואי [גרידא] אלא קשור לעניין נפשי, מצוקה, עבודה, לחץ. הוא הסתמך על המונח "לשכוח", אשר חזר במקרה בצורות שונות, אך לא במובן של "התעלמות" [אשר אינה לשכוח], אלא בהקשר של התסמינים השונים שברונו מביע – ביחס למחשבות, להיסטוריה והאירועים אשר בגינם הגיע לטיפול, והסימפטום. ניתן רק להעריך שהמסמן "piccolo terramoto" עלה [אגב, moto זה כמובן "תנועה", ואנו מכירים זאת כ- motor, כמו במילה "מוטוריקה", עוד קשר ראוי לציון הוא ההקשר הצלילי אל המילה motto, אשר משמעה, גם באיטלקית, הוא "מילה", אך במקור גם "צליל", שכן גם היא בשורש המילה Mus-ic], כמו גם המסמן "עווית מקצועית" [professional cramp, לצערי איני מכיר את המונח בגרמנית, אני מעריך שהוא מערב באופן כזה או אחר Muskelkrampf, ועל הקשר בין Muskel-Musik נכתב ועוד אכתוב].

איני יודע מה פרויד ידע, קרא, שמע או למה הוא הגיב בדיוק. אפשר להניח – כמו סטרבה או כמו שעשיתי בפסקה לעיל – כל מיני הנחות על אופן העבודה של פרויד במקרה הזה, או באחרים. חלק מהדברים שהוא עשה, אולי אנחנו לא היינו עושים, וגם כנראה לא היו מתקבלים יפה בזמננו הזהירים [והזמנים הפוליטיקלי קורקטיים למכביר]. אך ישנם מספר דברים שאפשר ללמוד מהמקרה הזה על העמדת הטיפולית הפסיכואנליטית והפרקטיקה של פרויד:

אפשר ללמוד על לקיחת האחריות על דבריך – לעמוד מאחורי הצהרותיך, פעולותיך, גם אם לעיתים יש מן ההימור בהם.

אפשר ללמוד על הנחישות והנוכחות אשר ניכר כי השפעתן הייתה מהותית מאוד לטיפול זה.

אפשר ללמוד על ההקשבה – אני חושב כי פרויד הקשיב באופן הרבה יותר חד מאשר הניתוח המעט שטחי של סטרבה. כך או כך, ללא ספק פרויד ידע לזהות משהו בדברים, בין השורות, אשר אינו חותר אל המובן-מאליו, אל ההצהרה בפני עצמה.

אפשר ללמוד על אופן הפעולה של פרויד, כאשר מגיע פציינט חדש עם תפיסות, חששות ודעות מגובשים וטעונים, וכיצד פרויד עושה משהו אחר לגמרי מהמצופה ממנו. רק המהלך הזה, בפני עצמו, ההתערבות הזו - לצאת לחופשה – ככל הנראה אפשר מקום לעבודה, כנראה יותר מאשר להתמקד בשאלות, בתהיות, מלהיכנס אל דרך החתחתים של "התחקור הקלאסי" [אינטייק] או המפגשים המקדימים הקלאסיים, מה שנקרא – כל מקרה לגופו.

אפשר ללמוד על המיקוד – גם בהתערבויות של פרויד, על רקע סיבת הפניה, הסימפטום, והמתרחש במפגשים [לעדותו של ברונו].

ואפשר ללמוד גם על כך שהאוריינטציה הפסיכואנליטית, כמו שנכנה זאת כיום, אינה בהכרח לאנליזה ארוכת מועד. הטיפול יכול להפוך לאנליזה ארוכת מועד, אך לא בהכרח. גם אם ברונו וולטר פיתח עניין [כפי שהעיד] בנוגע לפסיכואנליזה ופרויד, ככל הנראה לא היה ברצונו או בכוונתו להתחיל באותה העת באנליזה ארוכה ומפותלת, מיטיבה ככל שייתכן והייתה יכולה להיות. הוא הגיע עם בעיה מסוימת אשר היה זקוק – לא רק רצה, היה צריך – למצוא דרך להתמודד עמה [לא לשכך, כי אם לעשות עמה משהו אחר] וזה מה שנעשה. ברונו, כפי שהעיד, בסופו של דבר לא "שכח את הסימפטום", כיוון אשר פירושו של סטרבה קצת מושך אליו את הקורא [ופירוש אשר נשמע מאוד משכנע, גם אם לא מדויק]. בקריאה מקרוב, ברונו מעיד על משהו אחר לחלוטין –

השכחה באה בעקבות שינוי שעשה ברונו ב"איך" הוא פועל, "בהתאם" לסימפטום, תוך מציאת דרך לעשות זאת "מבלי לפגום באפקט המוזיקלי". השכחה היא רק חלק מכך, אך להשכיח את הסימפטום אינו פותר את הבעיה. בכך, זו אוריינטציה פסיכואנליטית מובהקת [גם אם מדובר רק ב-5 או 6 פגישות]. האין בתוצר זה משהו מן הסדר של סינטום, בזעיר-אנפין? לכל הפחות, כמה שסולל את הדרך אל כיוון זה.

פרויד נפטר לפני 82 שנים, גלי הזמן עושים את שלהם ומשכיחים את העבר, אך עוד יש לנו כל כך הרבה ללמוד ממנו ומהפרקטיקה הפסיכואנליטית שפיתח, דברים אשר לא ניתן לסכם אותם במשפטים הצהרתיים בטוחים – כי אם לעשות עבודת קריאה אנליטית, בטקסטים שנותרו בידינו ובאנליזה האישית שלנו.