על בלבול וטעות: ארוטיקה ומיניות בשפה של פרנצי – חלק ב'

קודם לכן [בחלק א'], התייחסתי בקצרה למונח "אקסוגני", וכעת אתמקד בו [מדוע?]. בגרסה המקורית למאמרו של פרנצי, המונח "אקסוגני" מופיע שלוש פעמים, אך בתרגום לעברית נבחר להשתמש במונח זה רק פעם אחת [וזו בחירה מהותית]. בשתי הפעמים הנותרות הוחלף המונח אקסוגני במונח "חיצוני" [אין זה אותו הדבר].

לאקסוגני יש זיקה עם הארוגני [יש לשמוע זאת], שכן שניהם קשורים בגנוס [חשוב לזכור זאת]. המשמעות הפשטנית של המונח "אקסוגני" הינה התהוות או יצירה על ידי הוספה חיצונית [1], והמשמעות הפשטנית של המונח "ארוגני" הינה התהוות או יצירה על ידי תחושה ארוטית/אהבה [ארוס+גנוס] [2]. זאת אומרת, בשני המקרים אנו עוסקים במהות או יצירה.

המונח "גנוס" (Genus) משמעו סוג, מיון טקסונומי ("שיטת סידור") של עולם החי, ולכן קשור בקטגוריזציה. בטופולוגיה, הגנוס של משטח (יריעה דו-ממדית) הינו מספר טבעי (מספר שלם חיובי המתאר מספר איברים בקבוצה סופית). זאת אומרת, גנוס הינו למעשה מספר החורים במשטח (לדוגמה, לטבעת יש משטח בעל גנוס אחד), ומשום כך מכונה תורת הקשרים בטופולוגיה בשם "גנוס". לכן, האקסוגני והארוגני קשורים בטופולוגיה וטקסונומיה, בתצורות האיבר, וכמתחייב מכך – האיבר כמורכב או כמכיל חור[ים]. כאשר פרנצי מתייחס אל האקסוגני, אפשר לומר כי כבר ישנה הנחה [אשר ניתן לכנותה פרוידיאנית] הקושרת את אמירותיו עם הטופולוגיה והמיניות.

אני גורס כי זוהי אינה בחירה מקרית [אם כי בהחלט ארעית, מלשון אירוע] לפתוח את המאמר ב-"טעות" אשר מקורה בבחירה הקשורה באקסוגני. "הייתה זו טעות", פרנצי אומר, הקשורה ב-"בלבול", וכתגובה לכך הוא בחר להביא מקטע, לבצע חיתוך, להותיר חור, לקשור את הטקסט באופן מסוים. אך לא נשאיר זאת במשלב עמום זה, אנסה לומר על כך עוד. אולי יעזור אם נבחן מקרוב את שלושת אזכורי המונח "אקסוגני" במאמר. 

על הראשון דיברתי בחלק א' [כאן], אז נעבור אל האזכור השני המופיע בסיום פסקת הפתיחה, ואוסיף את המונחים המופיעים במקור לצד התרגום הרשמי לעברית:

"חקירה שאינה מעמיקה דיה של הגורם החיצוני [אקסוגני] טומנת בחובה סכנה של היתפסות מהירה מדי להסברים במונחים של "נטייה" [דיספוזיציה] ו"מבנה מולד" [קונסטיטוציה]."

זאת אומרת, פרנצי מנחה אותנו לא להתעלם מן הגורם האקסוגני. רגע... שניה... גורם אקסוגני? מה זה אומר? מתרחשת כאן סתירה: באזכור הראשון של אקסוגני, פרנצי כותב במפורש כי הניסיון להביא יותר מידי מקורות אקסוגניים היה טעות, אך עתה הוא כותב במפורש שעלינו להתעמק באקסוגני. כיצד השניים מתיישבים זה עם זה?

תחילה נסיק מסקנה - אם האקסוגני קשור בהתהוות ויצירה, אשר אינם מן הסדר של קונסטיטוציה או דיספוזיציה, אזי כנראה שמדובר בהתהוות ויצירה הקשורים בבחירה סובייקטיבית, זאת אומרת יצירה אשר אינה מן הסדר המולד. לשם כך ישנו צורך בגורם אקסוגני, אשר אינו מן הסדר המולד, גורם אשר חיצוני למבנה [אני כותב "מבנה" מאחר ופרנצי מדבר על נוירוזה, זאת אומרת מבנה נפשי, אך האם מדובר רק בנוירוזה – נראה בהמשך, אולי]. 

כעת, על מנת להבין את הסתירה אותה כותב פרנצי, אולי כדאי שנתייחס גם לפעם השלישית בה מופיע המונח אקסוגני, הפעם בתצורת המושג "גירוי אקסוגני":

"הפרוורסיות, לדוגמה, הן אולי ילדיות רק כשהן מצויות ברמת הרוך; כשהן מתמלאות תשוקה ורגשי אשם הן כבר מצביעות אולי על השפעת גירוי חיצוני [אקסוגני], על הגזמה נוירוטית משנית"

זאת אומרת, תחילה הוא התייחס אל "מקור אקסוגני", לאחר מכן אל "גורם אקסוגני", ועתה הוא מתייחס אל "גירוי אקסוגני". אלו שלושה דברים שונים הקשורים במונח אקסוגני. מקור וגורם אינם בהכרח אותו הדבר, אך מאחר ופרנצי מתייחס אל גורמים חיצוניים הקשורים בבחירה של הסובייקט [זאת אומרת, לא דיספוזיציה או קונסטיטוציה] נראה כי ישנה הקבלה בין המקור והגורם האקסוגניים [אולי זו גם שאלה]. באשר למונח "גירוי אקסוגני", בהישען על שאמרנו עד כה, נראה כי ישנה השפעה של גורם אקסוגני בתצורת גירוי או מתח [מיני או ארוטי], גירוי הקשור באופן מסוים בפרוורסיה ונוירוזה, זאת אומרת - במבנה [והנה כבר מתחוור לנו שלא מדובר רק בנוירוזה].

אם כן, עבור פרנצי, הגורם האקסוגני הינו גורם הקשור בגירוי [מיני או ארוטי], ועל כן נראה כי ישנה רמיזה לכך כי ישנו סיפוק הקשור בגורם האקסוגני [וכבר ראינו כי פרנצי מעיד על סיפוק מסוים בתחילת המאמר, סיפוק חלקי הקשור במה שחיצוני לכתוב, מקורות אקסוגניים שלא ניתן להתייחס אליהם]. במובן זה - המקור, הגורם והגירוי אצל פרנצי קשורים זה בזה. [3]

נאסוף יחד את שלושת הפעמים בהן מופיע המונח "אקסוגני", ונקבל מבנה לוגי מוכר:

1. טעות הקשורה בניסיון להתייחס באופן נרחב אל המקור האקסוגני [thesis]

2. זוהי טעות לא להתייחס בהעמקה אל הגורם האקסוגני [antithesis]

3. ישנה השפעת גירוי אקסוגני הקשורה במתח (מיני או ארוטי) וסיפוקו [synthesis]

את השילוש הזה - תזה, אנטיתזה וסינתזה – אנו מכירים כיום כנראה ובעיקר בזכות פילוסוף גרמני בשם יוהאן גוטליב פיכטה (Fichte) [4]. לא אתעכב על כך רבות, רק אציין כי מדובר במהלך הקשור בדיאלקטיקה [ובתגובה לקאנט], אשר אינו מנותק מהפילוסופיה של הגל [אשר בא לאחריו, וישנו גם קשר עם כתיבתו של היידגר]. בצמצום רב, ישנם שני טיעונים הסותרים זה את זה, אם כי מתקיימים בו-זמנית, וטיעון שלישי אשר לוכד משהו מהקונפליקט כסינתזה. במקרה שלפנינו, הסינתזה קשורה בגירוי אקסוגני, זאת אומרת - במתח הקשור בין חוסר העמקה לבין הניסיון להתייחס באופן נרחב אל המקור האקסוגני.

אפשר לקחת צעד נוסף ולומר כי ה-"בלבול", אותו קשרנו אל "בין השפות", מעצם היותו קשור במשהו אשר חיצוני לטקסט [למשל, מקורות אקסוגניים], גם הוא קשור בגירוי אקסוגני. אפשר לגזור מכך מסקנה מסוימת, כי עבור פרנצי מתקיים מתח בין שתי עמדות, שתי שפות. זהו בלבול אשר פרנצי מייחס לשאלת הפרקטיקה של הפסיכואנליטיקאי, זאת אומרת – מהי העמדה שעל הפסיכואנליטיקאי להיות בה בקליניקה, איזו עמדה מנחה אותו.

מתח זה בין העמדות קשור בגירוי, זוהי שאלה של ארוטיקה ומיניות. כמו כן, ישנו בכך גם קשר, אשר עדיין לא עמדנו על טיבו, עם משהו המכונה אקסוגני, משהו אשר קשור בגירוי ומקורו. נראה כי אצל פרנצי העמדה של הפסיכואנליטיקאי בקליניקה קשורה בעמדתו כלפי אותו גורם אקסוגני, או בנוסח מחמיר יותר, השאלה כיצד מטפל נוקט בעמדה פסיכואנליטית קשורה בעמדתו [של פרנצי, של המטפל] כלפי אותו גורם אקסוגני והגירוי הקשור בו. זאת אומרת, האתיקה קשורה בעמדה – אך אין הן אותו הדבר.

אם עולות בכם כעת שאלות הקשורות באתיקה, אז אוזניכם קשובה היטב. אכן ישנה מורכבות אתית בעמדה של פרנצי, או לכל הפחות הוא מעלה שאלה אתית מהותית ביותר. הלוגיקה שנחשפה בפנינו עד כה במאמרו מעמידה בפנינו אתיקה אשר גישות טיפול שונות [וכמובן שגם הפסיכואנליזה על פיצוליה] עוסקות בה באופנים שונים: כיצד יש להתמודד בקליניקה עם המקור האקסוגני, הגורם האקסוגני, והגירוי הקשור בכך. זוהי, פר אקסלנס, שאלה הקשורה במיניות וארוטיקה [פרנצי מעיד על כך במפורש, וכמובן גם פרויד ופסיכואנליטיקאים אחרים]. אך מהי עמדתו של פרנצי בהקשר זה?

עד כה ציינו כי פרנצי מתייחס אל "בלבול" מסוים, וכעת אנו מבינים טוב יותר משהו על בלבול זה והקשרו הקליני. הפתרון לקונפליקט של תיזה-אנטיתזה הינו סינתזה, ואם נבחן היטב את פתרונו של פרנצי לכך, כפי שהדגמתי, אזי אין הוא מן הסדר של קטגוריזציה, אין הוא מן הסדר של עמדה המבחינה "בין ובין" [אפשר לשאול, אם כן, באיזה סוג של סינתזה עסקינן – על כך אכתוב בחלק ג']. אומנם כותרת מאמרו מוליכה את הקורא שולל בנושא בנוגע לכך [הוא מתייחס לשתי שפות וההבדל ביניהן], אך האם באמת ישנו הסבר המניח את הדעת כאבחנה בין השפות אצל פרנצי? נותיר זאת כשאלה לעת עתה.

רק אזכיר לסיום כי פרנצי טוען לארוטיקה בשפת הרוך ובשפת התשוקה [ועל דיוקו בכך אין עוררין], אך גם כי "מהות ההבדל בין השניים נשארת פתוחה". ללא ספק, פרנצי מצביע על "בלבול", אך מה באשר למסמן "טעות"? האם ה-"בלבול" הוא "טעות" עבור פרנצי? זוהי שאלה שנותיר פתוחה לעת עתה. אך אוכל להוסיף כעת, כפי שראינו, כי ה-"בלבול" קשור בגבולות ואבחנה, ואם ישנה "טעות" כנראה שזו תהיה קשורה בעמדה או באתיקה הנוגעות לבלבול. על כן, השאלה המהותית "האם הבלבול הוא טעות" מביאה עמה שאלה קריטית נוספת - "האם פרנצי רואה בבלבול טעות". וזו האחרונה ממחישה טוב יותר מהראשונה משהו מההבדל [ואין לבלבל בין השתיים] בין שאלה מוסרית לבין שאלה אתית, כפי שנראה בחלק ג'.