על בלבול וטעות: ארוטיקה ומיניות בשפה של פרנצי – חלק א'

"הייתה זו טעות לנסות ולהגביל" [1]

כך פותח פרנצי את מאמרו, והופתעתי כי זו הפעם הראשונה בה קראתי זאת. רבות דובר על פרנצי והמאמר הזה, מעטים התייחסו לכך שפרנצי פותח בכך שהוא מודה בטעות. זו נקודה קריטית, לא צריך לפסוח על כך [וזו טעות לנסות ולהגביל את המאמר לתוכנו].

אפשר לסכם את הטעות הזו במובנים תוכניים, למשל - פרנצי הגביל עצמו להרצאה אחת בה ניסה לאגד מקורות חיצוניים רבים [כתוב "אקסוגניים", אך אני כבר מזמין אתכם לשאול מה זה אומר]. אך גישה זו אינה מניחה את הדעת [ויש כאן דעת], ולכן אני מייחס את כפל הכותרת [שאכנה 'מסמן 1'] אל המשפט הראשון בו נפתח המאמר [שאכנה 'מסמן 2'] כדי לחלץ משהו בדיעבד:

מסמן 1: "בלבול [...] בין [...] שפת [...] ושפת [...]"

מסמן 2: "הייתה זו טעות לנסות ולהגביל [לאגד בהרצאה אחת מקורות אקסוגניים]"

האם ישנו קשר ברור בין השניים? לטעמי כן. יש משהו על דרך החזרה [חזרה לוגית] כאשר המכנה המשותף בחזרתיות הינו - טעות הנובעת מריבוי משתנים. ניתן גם לאפיין את הטעות הזו, בכך שהיא קשורה בגבול אשר אינו מתפקד כראוי, היכן שאמורה הייתה להיות חציצה ישנו בלבול בין המשתנים. זוהי טעות מן הסדר של בלבול.

בעוד היינו מצפים כי בלבול זה יגרום לתרעומת, פרנצי מפתיע וכותב כי מצב זה מוביל אותו לכך:

"אסתפק, על כן, [...] בקטע קצר מתוך מה שיש לי לומר בנושא."

משמע, ישנו סיפוק בבלבול זה. הבלבול מספק. אך לא רק הבלבול מספק, כי אם גם הבחירה של פרנצי מה לעשות עם הבלבול הזה – פעולה של קיטוע, סגמנטציה, פרגמנטציה. רגע... סגמנטציה או פרגמנטציה? צריך לבחון זאת: סגמנט הינו חיתוך (secare) לכדי מקטע החתוך מתוך השלם, פרגמנט הינו שבירה (frangere) של מקטע העומד בפני עצמו כמנותק מן השלם. ומה עושה פרנצי?

בפתיחה זו, פרנצי לא מפרט בדיוק מה הוא עושה, ויהיה עלינו לחלץ זאת מתוך קריאת העבודה. אך פרנצי כן מזמין אותנו להתייחס אל גוף העבודה עצמה, בעקבות הפתיח, מתוך הבנת סיפור המסגרת – אחרת מדוע טרח וכתב זאת במאמר? מדוע הודה בטעות? בעצם, פרנצי מזמין אותנו לקרוא לא רק את מה שהוא אומר [אם כי הוא אומר זאת במפורש], אלא גם את מה שהוא מספר על מה שהוא אומר, את סיפור המסגרת, כחלק מן האמירה. מדוע אין מתייחסים לכך בקריאת המאמר? מדוע חוששים מסיפור המסגרת של פרנצי? מדוע חושבים כי ההבניה התאורטית שפרנצי מציע, אשר הינה פרקטיקה לכל דבר, מנותקת מן הפתיח? אוכל רק לומר על כך שזו טעות בצד הקורא.

סיפור המסגרת שמביא בפנינו פרנצי הינו זה של הטעות המכונה "בלבול", והמקטע שהוא מביא [סגמנט או פרגמנט] - מהו? הוא אינו טעות? הוא תוצר של טעות? הוא מגלם את הטעות? זה מבלבל, וכאמור עוד לא נגענו בתוכן המאמר. זה מבלבל, וזה חשוב. זה מנכיח את הבלבול שפרנצי מבקש לחקור במאמרו, בלבול הקשור בשפה.

כך גם מספר לנו פרנצי כיצד הגיע לכותרת המאמר, דרך "בעיה" שהכותרת "רומזת עליה". זאת אומרת, הבלבול עצמו רומז על הבעיה. אך מהי הבעיה? מוסיף פרנצי באותה פסקת הפתיחה וכותב –

"דיווחתי על רגרסיה בטכניקה ונסיגה חלקית [וראוי לשאול של מי ושל מה] גם בתאוריה של הנוירוזות [גם?], שאותן נאלצתי להציע [נאלצתי?] לאחר כישלונות מסוימים [זוהי הדגשת בעיה] או הצלחות מוגבלות [וזו בעיה? הן בעיה?]. כוונתי לדגש החזק שחזרנו לשים [יש בכך חזרה] באחרונה [חזרה שחוזרת עתה בדיעבד] על הגורם הטראומטי [אשר אליבא דפרויד תמיד כולל חזרה] בהיווצרות הנוירוזות [חזרה הקשורה ביצירה], נושא שהוזנח עד כה [באמת?...] שלא בצדק."

תחילה אבקש להסביר – למען הסר ספק – הערותיי בגוף המקטע שהבאתי אינן הוגנות. הן אינן הוגנות מאחר והן שוברות את רצף הכתיבה בטון אשר עלול להתפרש כציני, אך לא זו כוונתי. נהפוך הוא. אני לוקח את כתיבתו של פרנצי ברצינות גמורה, ומבקש לגשת אל הכתוב באופן ביקורתי ונחוש. אני גם מקווה כי הדגמתי מבהירה משהו על המורכבות בכתיבתו של פרנצי, ומדוע אין לקרוא אותו באופן פשטני.

אני גם מקווה כי ההדגשות וההערות שלי, אשר ללא ספק אינן מקיפות דיין, מבהירות עד כמה מבלבלת פסקה זו, ועוד בהתחשב בכך שמדובר במאמר המתייחס לנושא של בלבול. אפשר להבחין, אם מוכנים לעשות זאת, בארוטיקה מסוימת בנאמר [מלווה לכך סיפוק חלקי, "אסתפק"], ולכן אפשר לשאול – על פי טענותיו של פרנצי בהמשך המאמר – האם ארוטיקה זו הינה במשלב שפת הרוך או שפת התשוקה [או הבלבול ביניהן]?

בהמשך המאמר, כך כותב פרנצי בנוגע לארוטיקה –

"[ה]רוך הארוטי הילדי ו[ה]תשוקה הארוטית הבוגרת"

האין בחירתו במושגים אלו מפתיעה? החזרה [חזרה!] של המונח "ארוטיקה" הן בהקשר הילדי והן הבוגר? אני חושש כי יש בכך סתירת-מה בנוגע לחלק מתוכנו של המאמר, אך נעזוב זאת לרגע. בין אם ישנה סתירה או לא, זוהי בחירה משונה מאוד של מושגים, משונה - אך לא בהכרח שגויה. זהו נושא שאדרש להרחיב אודותיו, בחירת המילים המשונה הזו, אך לעת עתה אציין כי עבור פרנצי ההבדל בין שתי האבחנות אינו ברור דיו -

"מהות ההבדל בין השניים נשארת פתוחה"

והנה לנו שוב, עוד משהו ממשלב הבלבול: מהו הבלבול הזה? מהי הטעות? מה גורם להתערבבות הזו בין השניים? מה גורם לקושי להבדיל ביניהם?

פרנצי למעשה אינו כותב על ההבדל המהותי בין השפות, אלא על "מהות ההבדל" [כך הוא כותב], ובעצם... האין גם זה סוג של בלבול? האין זה סימן שאלה המוצב על ההבדל עצמו ומהותו, במקום על מאפייני ההבדל? זאת אומרת, האם פרנצי לא מציג בפנינו דוקטורינה המדגישה, מלכתחילה, לא את האבחנה אלא את הבלבול? ואם זו המילה הראשונה וגם הפתיחה של הטקסט – בלבול, טעות – אז כדאי לזכור איך מתחילה אנליזה... עם סימפטום.

חלק ב' בקרוב.