"אני בטוח שאת זה הם לא למדו ממני"

לעיתים, כשאני עייף מדי למשל [לא בהכרח פיסית], יש מעין תושייה מטופשת [תמיד מטופשת] שמתעוררת בי בבת-אחת. אני מפתיע את עצמי [יש בזה תושייה], וזה מעורר לחיים [לעיתים גם מעיר] קולות רדומים ותשושים. כרגע, בעוד אני ופרנצי מנהלים דיאלוג [תגלו בהמשך, לא הפעם], אני מתעייף עוד יותר...

לפעמים פרנצי מתיש אותי. יש בו משהו מתיש... אני חושב שלרוב מדברים עמו מהמקום הלא-נכון [במובן הזה יש בו משהו מאוד פרוידיאני, אבל לא הייתי ממהר להקביל ביניהם]. ולעיתים יש בכתיבה שלו משהו מאוד אפולוגטי... הוא מבלבל, פרנצי, ויש רבים לטעמי שנוהרים לקרוא אותו כ-"אומר פואנטות" שכזה [והוא באמת נותן פואנטות רבות... אך זו לא הפואנטה].

תוך כדי שאני ופרנצי מדברים על מה הוא כותב, ממש הייתי צריך משב-רוח אחר, קול אחר, משהו שיעורר את האוזניים מבלי להיות כל כך אפולוגטי [או מתעתע]. אז בשיטוט חסר תוכלת [השיטוט הטוב ביותר] במדפי הפסיכואנליזה הווירטואליים שלי, הגעתי אל הפתיחה הנפלאה הזו למאמרו של פרנץ אלכסנדר משנת 1933, וידעתי מיד שהנה הזדמנות להתרענן. כך הוא כותב:

"במחקר טבע האדם ישנה שיטה אחת אשר באופן ודאי אינה יכולה להוביל לתוצאות מהימנות. לשאול אנשים לגבי אישיותם."

כמה מרענן זה להיתקל בקול התקיף הזה [1]. אני מודה שקראתי וזה הצחיק אותי, כי כותרתו של המאמר הינה – "הערה לגבי פולסטאף [Falstaff)".[2]). והפתיחה הזו ממקמת את הכותרת במעיין הברקה. כי, באמת, מי יכול לדבר על אישיותו [ומהי אישיות בדיוק?] באופן קולע? ובאמת... מה הקטע הזה עם פולסטאף? יש בכך בדיחה, היא פשוט מוגשת מאוד ברצינות.

"למרות זאת, פסיכולוגים וסוציולוגים רציניים רבים [רציניים! הבנתם? הערה חשובה] עדיין בעלי בטחון נאיבי בנוגע לשיטה זו [נאיבי! רציניות ונאיביות במקשה אחת], ומיישמים זאת על ידי שליחת סקרים לאלפי אינדיבידואלים."

אני חושש שחלק מהמסר אינו מועבר נכון מעל דפי האינטרנט כיום ב-2019. אולי כדאי להסדיר כאן משהו: השנה בה הדברים הללו פורסמו היא 1933. כבר אז [!], בנחישות של ברזל [מתובלן במעט הומור נסתר], מודיע לנו אלכסנדר שכל הסקרים הללו, השאלונים הללו, התהליכים הללו שהאקדמיה משכנעת אותנו כי בעזרתם ניתן למדוד ולכמת משהו כמו אישיות – זה פשוט לא זה. עברו מעל 85 שנה מאז – ומה מקדשת האוניברסיטה? מה אנחנו יודעים כיום יותר מאז על המונח "אישיות"? כלום. לא באמת. 

אבל למה אלכסנדר טוען את זה בכלל? מה עומד בבסיס טענתו?

"הסוציולוג אשר משתמש בשיטה זו על מנת לבסס את נוכחותן של תכונות פסיכולוגיות מסוימות בהמוני אנשים, אינו יודע [הוא עצמו אינו יודע!] את המאפיין הבסיסי של טבע האדם, אשר הוא כי אנשים אינם יודעים עצמם." [3]

זכרו שאנחנו במאמר המתייחס לפולסטאף... כן? היינו מצפים [זאת אומרת, אני הייתי מצפה] שאלכסנדר היה מתחיל בשייקספיר או במחזה עם פולסטאף. זה הדבר המתבקש! אבל לא, הוא מתחיל בלדבר על... על מה בעצם? על המוני האדם? על האדם היחיד? על בעל המקצוע הכביכול נפשי? למה מכוון אותנו אלכסנדר? 

"היינו מקווים [תקווה זה טוב יותר מצפייה] כי מעשיהם של אנשים מאפיינים אותם טוב יותר מאשר דעתם על עצמם. במעשים אכן יש יותר ערך מאשר במילים, והסקרים על התנהגות יניבו תוצאות מעניינות יותר אם היה ניתן להישען על נכונות תשובותיהם."

שימו לב, זה כתוב בשפה מאוד מאוד זהירה. לכאורה ביהביוריסטית [לכאורה!], אך אלכסנדר אינו מתבלבל [לפחות עדיין לא, ייקח עוד כמה שנים כנראה לכך]. מדוע לדעתו, במילוי סקר [לא בחיי היום-יום שם בחוץ – בסקר!] התנהגות מדייקת יותר ממילים? [התנהגות אשר בסקר מתורגמת ל... מילים!] אולי מאחר ואנשים אינם יודעים את עצמם.

במילים אחרות, אם היו מבקשים מהם לדבר על התנהגות, על מעשים, על משהו אשר הינו לכאורה נטול דעתם על עצמם, אז התוצאות – אולי! – היו מדויקות או מעניינות יותר. במילים אחרות אחרות, יש לא מודע, והלא מודע הזה הוא... ובכן... לא מודע. האישיות, אומר לנו אלכסנדר, קשורה בלא מודע. איכשהו, כל זה קשור בפולסטאף.

כאשר הנשאל מתבקש לעשות רפלקציה על "מי אתה" משהו משתנה, לטענת אלכסנדר, משהו הקשור בנכונות הדברים [זאת אומרת - אפשר לזייף את מי שאתה]. לכן, בסקר, אתה למעשה מתבקש "לזייף" [זה תרגום שלי] באופן אשר אינו בדיוק מודע את מי שאתה. אתה מזייף כי אינך אתה כאשר אתה מתבקש להיות מישהו שעונה על סקר. האם יש שונות רבה בין אישיותך לבין "מי שעונה על הסקר"? ובכן, בואו נזכור לרגע שפרויד אומר כי לרופאים ומטפלים יש כוח שכנוע עצום רק מעצם תפקידם. האם לא נוכל להניח בדיוק אותו הדבר לגבי הסקר? 

"מצד שני, תצפית בהתנהגות חיצונית אינה יכולה לספק נטיות אמתיות --"

שמתם לב לשינוי הקטן? יש פה מהפך קטן וכמעט לא מורגש – קודם כל עברנו מסקרים לתצפיות, זאת אחרי שפסלנו סקרים. דבר שני, היינו חושבים שאלכסנדר נוקט בעמדה ביהביוריסטית, כזו שתומכת בתצפיות או בבחינת התנהגות, אבל הוא פוסל את שתי הדרכים לגשת אל בחינה זו – בבת-אחת. למה?

"—מאחר ובמידה גדולה אנשים אינם מתנהגים כפי שהם באמת היו רוצים, אלא כפי שהם אמורים להתנהג."

אם לרגע אחד אתם מרשים לעצמכם להתבלבל ולחשוב שאלכסנדר מתכוון לכך שכל ניסויי התצפית מעוותים – אתם צודקים. לא בגלל שכל תצפית נעשית במעבדה וזה מה שמעוות את התצפית. זו טעות. אלא מאחר ואנשים מתנהגים כפי שהם "אמורים" להתנהג, זאת אומרת – זה לא מדד טוב לאישיות [אבל למה? מהי אישיות? חשוב לשאול].

גם שימו לב לדילוג הלוגי הקטן שאלכסנדר עשה, שהוא מדויק מאוד וכמעט לא מורגש: "נטיות". לפני רגע דברנו על "אישיות", כעת אנחנו מדברים על "נטיות". מה הקשר בין השניים? איני חושב שזה שינוי מקרי, ובאמת אם עוקבים קצת לעומק יותר אחר עבודתו של אלכסנדר רואים כי הוא מכוון למשהו מהותי מאוד. למשל:

"פולסטאף הינו ההאנשה [personification] של עקרון ההנאה אשר כל כולו מרוכז-בעצמו [self-centered]. למרות שהוא מייצג את ההפך מהרס, עקרון החיים, ליבידו, זוהי ההתגלמות הפרימיטיבית ביותר של הליבידו, הליבידו הראשוני נרקיסיסטי המרוכז-בעצמו של הילד אשר הוא מייצג."

יש משהו קצת דמיוני בתיאור הזה [אולי אי אפשר לחלוטין בלי קצת דמיוני] אך זהו תיאור מאוד מדויק וחשוב, וקולע היטב למהות עקרון ההנאה. המינוח בלעז אפילו מדייק יותר מזה בעברית בהדגישו את המקום של ה-"עצמי", "personification", וכו' בהקשר של תוכן המאמר. ועד כמה חשוב לקחת את הטענה הזו ולזכור לכל הפחות שני דברים:

1. לפעמים, למשל כאשר מדובר במוסד או התארגנות אנושית [אוניברסיטה, קבוצות בחברה] אשר מנכס לעצמו את ה"ידע" בתצורת כימות ומדידה, אין יודעים מה עושים, אך ה"סובייקטים" הנחקרים – לפעמים הם יודעים יותר טוב מהחוקרים מה נעשה, גם אם הם לא יודעים על כך דבר. זהו היפוך מושלם בתפיסת "מי בעל הידע", כאשר התשובה תמיד ממוקמת אצל האחר. 
2. את אותו הדבר שאמרתי ב-א', אפשר להגיד גם על אנליזה ועולם הטיפול. ויש שהמטפל מתבלבל, כמו שקרא במקרה של אלכסנדר [ראו הערותיי למאמר] או של פרנצי. 

אבל בכדי לדבר על כך צריך לדבר על פרנצי... ועל פרנצי אני עדיין כותב, כמו שאמרתי בפתיחה. אז תאלצו להמתין עוד קצת, אם יש לכם סבלנות, ולבינתיים גשו לקרוא את המאמר הנפלא הזה של אלכסנדר על פולסטאף – זו באמת חוויה מרעננת. רק... קראו היטב, באופן ביקורתי.