מחשבות על כשל

אומברטו אקו מחפש אחר השפה המושלמת. בחיפושיו הוא כושל וכך מחבר הוא את כשליו.

"סיפור החיפוש אחר השפה המושלמת הוא סיפור של חלום ושל סדרת כשלים. אך אין זה אומר כי הסיפור של הכשלים חייב להיות כשל בעצמו." [1]

הכשלים כאבני-דרך, מפלסים נתיב בעולם של AI ופייק אל האנושיות. אם כי, נראה שהאדם בוחר לברוח מכשליו אל הדמיון וההסבר. יש אי-נחת באי-סדר, בכאוטיות של הממשי, כשם שתורת הקוונטים מדירה שינה מעיניהם של פיסיקאים מזה עשורים. לו רק היה אפשר למצוא את יחס הזהב של המיניות, אז היה האדם נינוח בכיסאו.

פרויד גילה את אי-הנחת היסודית, את הטראומה, את טבור החלום, את אותן נקודות של ממשי אשר אליהן מערבולת ההתענגות מתנקזת – כלכלה קונצנטרית אומרת מונטרלה, מעבר לייצוג [2] – כסדרה של כשלים בהבניה מושלמת של אתנחתא על פי עיקרון ההנאה. פרויד גילה את הכשל בעל כורחו, הוא הישיר מבט אליו במועקה אך לא העז לעצום עיניו, כשם שהיה עושה על מנת להתגבר על פחד הגבהים שהיה לו בצעירותו [3]. להביט אל האימה ולתת לה להביט בך. נדרשת נחישות אמיצה לשם כך, אולי במיוחד אל נוכח הכשל.

"הכשל – בפרטיקולריות שלו – של המפגש בין המינים (ואין זה משנה אם הם אותו מין) ואיוויו של הילד, יישאר זה של מפגש, על פני שולחן הניתוחים, של מכונת תפירה ומטריה." [4]

המיניות והאיווי, המפגש שם תמיד בנקודת כשל. יש כשל בפסיכואנליזה, זהו לא כשל מובנה – זהו כשל מאחר והבלתי-אפשרי נלקח בחשבון. עד שהמתמטיקה הסכימה לכלול את המספר אפס, המספר הזה שאין בו היגיון, שאי-אפשר לחלק בו, שהוא חורג לוגית, ולמעשה – לא באמת מתקיים במציאות, לא מייצג דבר, או בדיוק זה – מייצג את נקודת הכשל, את זה שאין מעבר בין 1 ל-2, זו זליגה אינסופית שאינה מגיעה ליעדה. המיניות והאיווי, זה כולל קפיצה, קופצים מ-1 אל 2, וגם אז – 2 זה לא זוג, מתמטית זה אחד ועוד אחד.

כשל. הוא לא מכשיל את האדם, האדם נכשל. המאבק הניצח על הניצחון המוחלט, על השלמות, על עם הנצח, על אינסופיות מתמשכת של אבסולוטיזם העליונות על פני הטבע – כל זה כלעומת הכשל של היות אנושי. היות הוויה-מדברת. על אף היות דיבור, ננצח. זה כמובן נקודת כשל. לעומתיות אינה פותרת את העובדה שהטבור של הכשל, אם נקרא לזאת כך, נוכח ומשפיע. להפך, אולי היא מעידה על כך יותר מכל.

"זו לוגיקה אשר בה הקונטיגנטי מוכיח, או לפחות מעיד על הבלתי-אפשרי [...] הממשי ללא חוק. אם לא היה קונטינגטי להסוות על הבלתי-אפשרי, היה לנו חוק בממשי. [...] ההתענגות העודפת [...] מצווה – אך מה היא מצווה? היא אינה מצווה 'זה עובד', אלא 'זה נכשל', אשר אנו כותבים בדיוק כ-S שסועה." [5]

אולי זו הבעיה הקשה ביותר עבור האנושות, לא להתמודד אלא לקבל את כך שישנו כשל, למצוא איך לעשות עם זה בצורה מוצלחת. אולי הפסיכואנליזה כאן כדי להזכיר שמעבר לפירמידות של מאסלו, הצרכים של אדלר, הארכיטיפים של יונג והחלומות באספמיה של קוהוט, יש כשל, ישנם משברים, והם אינם ניתנים לפתרון.

"הכשלים שאנו פוגשים בהם כמטפלים מציבים לפנינו תדירות משימות חדשות והדרישות של החיים האמיתיים הם שומר יעיל מפני צמיחה יתרה של ספקולציה אשר, בסופו של דבר, איננו יכולים בלעדיה בעבודתנו." [6]