על סוף העולם

במכתבו של פרנצי אל פרויד [1], הוא מציע תיקון קטן למאמרו של פרויד על נרקיסיזם. כותב לו פרנצי,

"אתה מדבר על שני סוגים של "[תחושת] סוף העולם" (דמנציה ולהיות מאוהב)."

פרנצי מתייחס למשפט מתוך מאמרו של פרויד, אשר מנוסח בערך כך –

"יש שני מנגנונים של רעיון של 'סוף העולם': במקרה אחד, כל הליבידו זורם ומושקע באובייקט האהוב; בשני, הוא כולו זורם חזרה אל האגו." [2]

פרנצי קורא התאהבות במובנה הפשוט – השקעה ליבידינלית אינטנסיבית, ואולי אפילו כמעט אבסולוטית, באובייקט. ברמה כזו, אשר מתעלה ודורסת כל השקעה ליבידינלית אחרת. הוא מוסיף וכותב,

"ה-עולם מגיע למעשה לסופו רק בדמנציה, כאשר בהתאהבות מדובר בסוף האגו, אשר יכול להביא עמו לא פחות קאטאקליזם ויכול להיות מהפכני מבחינה נפשית ממש כשם אותה רגרסיה לנרקיסיזם בדמנציה."

זהו מכתב קצרצר, נקודתי ומסקרן מאוד. במובנים מסוימים, זהו מכתב שמקדים את לאקאן בעשרות שנים, ואולי אפילו הקדים את פרויד וחלק מהבאים אחריו.

אפשר לקרוא במקביל את כתביו או התכתבויותיו של פרויד בנושאי המלחמה. האם זו דמנציה? כאשר העולם כולו מושקע במוות על פני החיים? מהי אותה תופעה של השקעה ליבידינלית כה אבסולוטית בדחף המוות, עד כדי כך שהקרקע שומטת, העולם מאבד צבע, הקיום מצטמצם למלחמת הישרדות.

זה לא סוף העולם של דמנציה, זה לא סוף האגו בהתאהבות, זה סוף העולם במובן המציאותי: העולם, מבחינת הדלוזיה שהחזיקה אותו כ'עולם', קורס אל תוך הכאוס של טירוף-דעת. במקרה הזה, כנראה מגלומני. אחד אחד, קורסים המוסדות, השותפויות, הכלכלה, חייהם של אנשים, מת אחר מת, מודעה אחר מודעה, קריסתו של עולם במובן הקיום הנוגע ב'יש'.

לאקאן מתייחס אל כך בכובד ראש, כאשר הוא אומר שאם האנושות תכחיד עצמה זה יהיה דבר חדשני, מקורי, באמת. סוף העולם, זה לא רק רעיון, זה יכול להיות גם מעשה.