"ועוד התברר לי, שמה שהתווה את דרכי היה סוד של אינני רוצה לדעת על זה מאום.

זה ללא ספק מה שמביא אותי, ברבות הימים, להיות עוד כאן, ואתם, גם אתם כאן. ואני תמיד מופתע מכך... עוד." [1]

תמיד מופתע... עוד. זה רגע של זיהוי [recognition], ובעברית – זיהוי/הזדהות, שורש ז.ה.י.

אני מוצא נחמה בעברית, היא חותכת. זו שפה שמהותה היא לקרוא. ז.ה.י – "זה" "הי(א)". רגע הזיהוי, או ההכרה [שורש נ.כ.ר - הכיר, להכיר, גם נוכרי, להתנכר], זהו רגע אלביתי [unheimlich]. להכיר בדבר מוכר את אשר אינו מוכר בו. אני יכול להכיר רק את אשר אני מכיר אך איני מכיר כך.

זיהוי // הכאב מנכר, הוא נוכרי. הוא זר לי, כי הוא חלק [מורכב] ממני. הוא בי, ואני... יש בי עוד [ממה שאין].

א.

לאקאן אומר, ואומר בהקשר לאתיקה [יסלחו לו המשפטנים], כי ישנו סוד הקשור [קושר קשר] לזיהוי זה. קשור מלשון כך שהוא מסמן משהו כ-אינני רוצה לדעת על זה מאום, ותוך כך הוא מסתיר, מחפה [גם מעצמי] עוד. זהו מסמן המסמן מסמן [כדוגמת objet a] המסמן דבר מה שאינו שם. הסוד של לאקאן כאן הוא objet a.

אני מכיר ברגע זה [ז.ה.י] משהו הקשור לכך ש-אינני רוצה לדעת על זה מאום. אני רוצה לדעת, לא על זה. איפה היא האתיקה? לאקאן לא פרסם [דאז]. הוא אומר [מודה] שלא פרסם! לפרסם משמע – להניח [אנחה כלכלית] במשלב של האחר הגדול. להניח, משמע, לאחוז בעמדה הפרוידיאנית המסתירה בחובה סוד – אין לא מודע. זו הנחה.

אפשר לקרוא ברגע זה של לאקאן משהו מהסדר של הודעה ['הודעה אירעית' כתב שינפלד [2] ]. הוא מסר ברגע זה דבר מה, אולי גם התמסר [סמינר 20 זה סמינר של פסינציה בהקשר למיניות הנשית]. יש אתיקה בהתמסרות [זה לעיתים מבלבל], התמסרות אינה היבלעות: אני מתמסר, זה אינו אותו הדבר כמו התמסרות. בהתמסרות אני מוסר עצמי כאובייקט [יש בכך מסר], על כן זו התמסרות ארעית. ב-אני מתמסר אני מוסר עצמי להתענגות [אני לא-אני גם כאובייקט]. ישנה אתיקה, לאקאן אומר בהתמסרות, לא פרסמתי אותה, הוא אומר על היותו אני מתמסר.

כל זה, יש בכך שאלה. זה אמור לעורר [רגע של שמיעה] שאלה [שאל-לה, אתיקה]. לאקאן אכן העלה שאלה [ומסתבר שגם אני]: האם ה-אינני רוצה לדעת על זה מאום הינו אותו הדבר עבור האנליטיקאי ועבור האנליזנד. האם זה אותו הדבר עבור המורה והתלמיד. האם זה אותו הדבר עבור האוהב והנאהב [בארת']. האם זה אותו הדבר בהתמסרות ובאני מתמסר. זה לא, אני אומר [לא הכול בהתמסרות], כל עוד אני לא מתמסר.

לאקאן מסכים [לזהות מה?] דרך שלילה [לסמן חסר כפי שהרגע הדגמתי] -

"אינני סבור כך, בדיוק מפני שאתם מניחים שנקודת המוצא שלי שונה משלכם באינני רוצה לדעת על זה מאום הזה, ושאתם מוצאים את עצמכם קשורים אליי." [3]

מה לאקאן אמר ברגע זה? אתם מניחים הנחה [דיברנו על ההנחה של פרויד]. אתם מניחים הנחה בנוגע לנקודת המוצא, זאת אומרת – בקשר ההתמקמות אל מול הדבר. אך לא רק זאת, שכן - שוב קשר. שוב קשירה. דברים נקשרים היכן שדברים אינם קשורים [פרויד כתב על הבדיחה רבות]. בדיוק כך: כמה אפשר לכתוב על כאב עם כאב, מבלי לזהות בכך דבר [הזכרתי את ה-das Ding לא מזמן, זו התמסרות אם זוכרים זאת]. כתבתי פעמיים – שוב [שלישית]. איזו התענגות היא זו אם לא ממשלב הכאב [ויש התענגות אחרת]. לפחות יש נחמה בדיאלקטיקה [האומנם?].

ב. 

נקודת המוצא אשר אליה מכוון לאקאן, הרי זוהי הנחה [להניח, למקם, להפחית מהעלות / כלכלה נפשית]. זוהי הנחה אשר לאקאן ממשיך ומפרט [פורט על מיתרינו], וכמו במוזיקה יש כאן תאוריה ויש כאן פרקטיקה. זאת אומרת, ישנה לוגיקה [יש נחמה בלוגיקה? יש לוגיקה בכאב?].  

מהי הלוגיקה של הדבר הזה? זו לא הנחת ידע... פעם היה אומר לאקאן שכן, הוא היה מניח ידע. אך אינני רוצה לדעת על זה מאום משמע כי הידע אינו שם, גם לא בהנחה. משהו נסדק בהנחה [ואני זקוק לעיתים למוזיקה כדי להרגיע דבר מה]. התענגות היא בכאב, בסדק, כמו גם בשיכוך, במוזיקה. באופן אולי מפתיע, להניח ידע - גם זה מן הסדר של ההתענגות, מן הסדר של שיכוך [מן הסדר אשר מנסה לסדר את הכאב, לעבוד על-].

האם מה שאיני רוצה לדעת הוא ידע אצל האנליטיקאי? לאקאן משיב שלא [האליבי של הפירוש אינו ההנחה כי אם הוודאות]. או לכל הפחות, לא בדיוק [אפשר לעבוד עם וודאות כדי בסופו של דבר להניח הנחה, פרויד עשה גם זאת]. כל עוד יש פירוש בצד האנליטיקאי, בצד הנאהב, בצד המורה, בצד האני – כל עוד [ועוד] יש פירוש, אין התמסרות. התמסרות משמע – לוותר על משהו, אך לא על הכול [הקול]. משהו נמסר בהתמסרות [לא אל האני, לא מהאני] ומשהו חוזר [לא אל האני, לא מהאני]. בין ובין ניתן לזהות לוגיקה של "לא זה אלא משהו אחר".

"לכן, רק כאשר מה ששלכם נראה לכם מספיק, אתם יכולים, אם הנכם מבין האנליזנטים שלי, לנתק עצמכם מהאנליזה שלכם." [4]

לנתק עצמכם מהאנליזה שלכם – זה לא הכול. זה ה-יש מספיק. לא כי נגמר הזמן [כאילו זמן יכול להיגמר]. לא כי הושגה המטרה הטיפולית [כאילו טיפול זו מטרה שאפשר להשיג]. לא כי האוהב נאהב [כאילו אהבה היא הרמוניה]. לא כי ההתמסרות זה אני מתמסר [כאילו ניתן למסור את האני בהתמסרות]. לא. לנתק מהאנליזה, לנתק מהאהבה [לא לבלבל עם איווי], לנתק מההתמסרות [לא לבלבל עם אני מתמסר], משמע – ישנו אובייקט שנופל [ונפילה זה כואב]. אך נפילה זו, אפרופו אתיקה [ושוב, כי למה לא, יאלצו המשפטנים להתמודד] – נפילה זו היא שינוי עמדה ביחס לסינגולריות של הדבר [גם דיבור]. מעמדה של ניתוק מהדבר, דרך אקט של חיתוך, אל עמדה של עם הדבר [גם אם/עם זה עדיין כואב].

ג.

נקודת הסינגולריות בהנחה זו נסובה סביב "זה" ספציפי, נקודת קריסה אשר מחוץ לשיח [זה סינגולרי, פרטיקולרי, אך לא ניתן לזה שם]. "זה" מביא את האנליזנט לאנליזה, "זה" מביא את האנליטיקאי לאנליזה. אבל "זה" ו-"זה" אינם אותו הדבר מבחינת עמדה, "אינני רוצה לדעת על זה מאום" סובב את ה"זה" הפרטיקולרי, זה אשר מחוץ ל-[...]

מבחינה לשונית [הלשון רוצה עוד], 'זה' הינה מילת גוף במין זכר, אך זה (הכתיב המקראי של המילה 'זו') במין נקבה. "לֹא זֶה הַדֶּרֶךְ וְלֹא זֹה הָעִיר" (קהלת ט, יג) [כמה יפה זה מציג את הגבר והאישה]. ההבדל בין זכר לנקבה הוא לפעמים בניקוד, ולפעמים יש עוד [היה גם - ז.ה.י].

אם אינכם מזהים פה משהו מהלוגיקה של המיניות [לוגיקה?], מהלוגיקה של אהבה [אהבה?], אז צריך להמשיך לקרוא -

"על מנת שנוכל לשאול לגבי הגורל [גם המוות], חייבת להיות אלטרנטיבה: היא אוהבת אותי / היא לא אוהבת אותי; אנחנו זקוקים לאובייקט המסוגל לשונות פשוטה (ייפול / לא ייפול) וכוח חיצוני (אלוהות, מזל, רוח) אשר יסמן את אחד הקטבים." [5]

אני אוהב את בארת', הוא ידע לכתוב עם אהבה [מעטים יודעים לכתוב עם אהבה]. מעטים מבינים כי לדעת לכתוב עם אהבה זה לדעת אהבה ללא ידע [אדם ידע את חווה, האם יש שם ידע?]. אך כאן, כמו כל אוהב, בארת' שגה.

אהבה מבוססת על שונות - כן, האובייקט [object הוא גם - objection!] זקוק לשונות. אך לא פשוטה... זו יכולה להיות שונות אך ללא קטבים [ארוס אינו קוטב]. זאת אומרת, לא שונות בינארית. ישנן תצורות רבות של אהבה, ולכן פרויד [אולי לאקאן? אחד מהם...] ענה פעם שאינו יודע מהי אהבה, לא כי הוא לא ידע אהבה [דעת], לא כי הוא לא כתב רבות על אהבה, אלא כי - מהי אהבה? היא איננה ידע. אהבה קשורה בחיבור [ארוס], היא יכולה למקם את האובייקט בין קטבים [בין הבינארי, מאוד אובססיבי], אבל לא רק. יש עוד באהבה, יש עוד באובייקט, האובייקט הוא לא בינארי – הוא חסר כפול [twice removed], קצת כמו הסוד של לאקאן [רק קצת]. על שום כך, אינני רוצה לדעת על זה מאום.

כאשר נתקלים באובייקט [על כן נפילה], לא נתקלים בבינארי. נתקלים במה שמאפשר דיבור [דבר] מעצם היותו חסר. שואלים שאלה. משהו נופל [כואב]. והאובייקט... חייבת להיות בו שונות מעצם היותו אובייקט. בארת' דייק בכך. אך זוהי שונות ביחס ל-אינני רוצה לדעת על זה מאום מעמדה אחרת. בין אם ישנה או אינה הסכמה להיות אובייקט, זוהי עדיין שונות. זאת אומרת, זה לא בינארי, זה דינמי [מלשון, "כוח המייצר תנועה", כפי שכתבתי בעבר].

האובייקט הוא דינמי מעצם היותו חסר, זה מה שמאפשר לחוש בתנועה בהעברה [ואהבה בכללי]. תנועה משמע אי-נחת, כאב, דחיפות, התביעה - "עוד!".  עוד מה? עוד חסר? במובן מסוים כן. אך בעיקר – עוד מהאובייקט. האובייקט המסמן אובייקט אבוד, משהו שפעם היה שם ואיננו. מסמן המסמן מסמן המסמן חסר יסודי [twice removed].

על כן, הגורל [שכותב עליו בארת'] אינו מן הסדר של האהבה, הוא מן הסדר של ההגרלה. אהבה, אם ישנה אתיקה, קשורה לבחירה אשר בהכרח אינה אקראית. היופי הכואב של הבחירה [וזהו גם הכיעור, הלכלוך בבחירה] היא שזו לא בחירה בינארית. זו לא בחירה בין לבין, לא מגרילים אותה מבין מבחר מוגבל של מספרים. זו בחירה הקשורה באקט, זאת אומרת - סינגולרית. היא אינה קשורה בכוח המסמן שני קטבים, אך זה הסיפור שאנו מספרים לעצמנו [בארת'] בכדי לישון טוב בלילה. בכך מודה לאקאן כאשר הוא אומר – אני בוחר... אתם בוחרים... להיות כאן... עוד [!]. וזה מפתיע.

ד.

לאקאן לימד אותנו [וממשיך ללמד] שיש רגע של "מספיק", מספיק לאמירה – "אינני רוצה לדעת על זה מאום", אך לא מאחר ופתאום אני יודע [אני לא פסיכולוג או פסיכיאטר], ולא מאחר ואני פתאום רוצה לדעת על זה [זאת אומרת ללכת לפסיכולוג או פסיכיאטר ולדמיין שאני יכול לדעת על זה], אלא כי הבחירה הזו, עם השפתיים, היא מדברת. היא נושקת. היא חותכת. היא אקט.

לבחור לומר "מספיק", זה רגע של שינוי בעמדה ביחס לאותה הנחה סינגולרית, אשר נותרת שם [עוד] כאי ידיעה בנוגע ל-"זה". זה לא שינוי בשיח, זאת אומרת לא בחרת בשיח חדש. זה לבחור להתמקם בעמדה אחרת בדיאלקטיקה בין שיח ושיח. זה לבחור בדיאלקטיקה על פני השיח. הבחירה [הכול כך כואבת], היא לבחור לכאוב את אותו הדבר אבל אחרת, לעשות אחרת עם [ולא רק ב-] כאב.

וזה מלמד[ת] אותנו [לא רק אותי-אני] כי יש בחירה באהבה [עם הכאב], יש בחירה במיניות [עם הבלתי-נסבל], יש בחירה באיווי [עם זה]. אין הם בוחרים אותנו, אנו בוחרים אותם. אין הם בוחרים עמנו, אנו בוחרים עמם. זה המרווח בין ובין ["ו..." לא "ל...", גבריאל דהאן דייק כשאמר "ו..." אך המרווח הוא הפואנטה]. זה המרווח של אין יחס מיני [ו... אין יחס מיני]. אין זה כוח חיצוני אשר מסמן את אחד הקטבים - זה כוח חיצוני לשפה אשר בזכותו [בזכותה] יש שפה, אהבה, מיניות, איווי. זו לא שאלה בינארית [בין X ל-Y], זו שאלה אתית [בין X ו-Y]. ולפרסם אתיקה... יש בזה משהו הקשור לוויתור, לבחירה, לאקט, למרווח.

להניח רדיקליות של אחריות סובייקטיבית, לקחת אחריות על התענגותך שלך, זה [ז.ה.י] אותה הנחת אחריות רדיקלית בה (אם האיווי הוא סוג [שארית] של התענגות) יש לקחת אחריות [גם, "ו..."] על האיווי שלך. זה קשור ב-אינני רוצה לדעת על זה מאום, לא מהכיוון של ידע, אלא מהכיוון של מרווח, על מנת שאפשר יהיה להמשיך אחרת. יש עם זה בחירה, יש בכך אובייקט-שארית.

לעיתים אומר הדבר [הוא מדבר] - לתת את מה שאין.