חרדת הסירוס והיתלות באם

"אם האָפקטים (affects) המוקדמים יותר של הילדות אשר ניתן לכלול תחת הכותרת "חרדת הסירוס" מצייתים לשלטון החזרה לבדה, ואם העברה היא חזרה, אז הם לא ניתנים לצמצום ואכן אינם יכולים להבטיח דבר – מעבר לאפקטים (effects) טיפוליים חלקיים – מלבד כישלונה של האנליזה במסווה של ייאוש ועתירות חוזרות בלתי-נפסקות." [1]

כך מגדירה קולט סולר את הנקודה האטומה של חרדת הסירוס אליה הגיע פרויד, לטענתה, בניסוחיו את סוף האנליזה. עשיתי מסע קצר לבדוק מה פרויד אומר במאמרו על 'משה והמונותיאיזם' סביב המסמן הזה – סירוס, והמסמן הזה – חרדה. בואו נקרא יחד:

"לאיום זה של סירוס היה אפקט (effect) טראומטי עוצמתי יוצא-מן-הכלל על הילד. הוא ויתר על פעילותו המינית ושינה את אופיו. במקום להזדהות עם אביו, הוא פחד ממנו, אימץ עמדה פאסיבית כלפיו ועל ידי שובבות לפרקים התגרה בו כך שיישם ענישה גופני; הייתה לכך משמעות מינית עבורו, כך שהוא יכול היה להזדהות עם אמו אשר זכתה ליחס לא טוב. הוא נתלה באמו עוד ועוד בחרדה, כאילו לא יכול היה ללא אהבתה לרגע אחד, מאחר והוא ראה בכך הגנה מפני סכנת הסירוס אשר איימה עליו מאת אביו." [2]

מעניין המקטע הזה, אבל יש לשאול - האם חרדת הסירוס היא העיקר? פרויד קורא את המקרה סביב הפחד מחרדת הסירוס, ללא ספק. אך מה הוא כותב? איך קרה שמה שנתלו בו קוראיו הוא בעיקר "חרדת הסירוס"?

היה לחרדה זו אפקט טראומטי עוצמתי שהוביל לכך שהוא נתלה באמו, עוד ועוד, בחרדה, "כאילו לא יכול היה ללא אהבתה לרגע אחד". פרויד כותב את המשך המשפט כך שמה שמדובר בו באהבה זו הוא הגנה מפני סכנת הסירוס מצד האב, אך אפשר לקרוא לפחות שני דברים שונים במשפט זה: סכנת הסירוס מהאב אבל גם ההיתלות באם. הסירוס קשור באובייקט, אך האם אינה האובייקט עצמו. אם כן, מהי ההיתלות באם? ומדוע זו מעומעמת בדיבור על מקטע זה אצל פרויד, כאשר הדגש מונח על "חרדת הסירוס"?

בסמינר ה-10 על החרדה, ישנו קטע מעניין אשר אינו מקבל במה לרוב. אומר לאקאן אודות האובססיבי, תוך שימוש בליידי מקבת', מתוך המחזה של שייקספיר, שהוא פועל בכיוון של מציאת הסימן מתחת למסמן על מנת לעשותו דבר-מה שלא-התרחש, כך –

"הוא רוצה להגיע אל המקור, לשלב הקודם, אל שלב הסימן" [3]

מוסיף לאקאן,

"הסיבה המקורית היא הסיבה של עקבה"

אציין כי את המונח עקבה הוא מקביל לסימן,

"אשר מציגה עצמה כריקה, אשר רוצה להילקח כעקבה כוזבת."

לאקאן ממשיך,

"מה שהילד מבקש מאמו מתוכנן כדי להבנות את היחס נוכחות/היעדרות עבורו [...] התביעה מגיעה שלא לצורך אל המקום של מה שנעלם וחמק, a, האובייקט." [5]

במילים אחרות, האובייקט, אשר אליו קשורה החרדה – באופן מסוים גם חרדת הסירוס? - קשור גם בתביעה, כך שזו באה כדי לסתום את המקום הריק.

מקום ריק זה, קשור בפנייה אל האם להבניית היחס נוכחות/היעדרות, כמו ב-fort-da של נכדו של פרויד. בכך קושר לאקאן, בדרך עקיפה, את אי-המענה לתביעה כאל מהלך אשר משמר את המקום הריק הקשור באובייקט, אך בו-זמנית ממקם משהו מן התביעה בהקשר אל האם.

נחזור אל פרויד. כאשר פרויד מתייחס במקטע שקראנו אל החרדה בהקשר של היתלות באם, הוא מתייחס אל אפקט של חרדה הקשור באותו יחס של נוכחות/היעדרות, אשר בתורו קשור בתביעה מהאם ובכינון המקום הריק של האובייקט. כאן, האהבה ממלאת את המקום של תביעה. התביעה – 'אהבי אותי', זו התביעה מהאם להיום לא במקום האובייקט הנאהב, אלא במקום של האוהב כלפי האובייקט. איה המקום הריק בתביעה זו?

הקריאה של פרויד, בה מדובר בפחד הסירוס מהאב, נצמדת אל החרדה גם דרך התביעה של הילד מהאם לאהבתה. אך, באהבתך, אל תעזביני כאובייקט מושלך, "הכניסיני תחת כנפך". יש לשאול - חרדת הסירוס, והחרדה הנלוות להיתלות באם, האם הן אותה החרדה?

שתיהן קשורות באובייקט, אובייקט הקשור בילד –

• איום הסירוס של האב – שדבר-מה יילקח, יחתך מהילד.
• חרדת ההיתלות באם – החרדה לא להיות האובייקט של האם.

מכאן, יש לחלץ 'ויתור כפול' הקשור באובייקט – האובייקט ממנו נפרד הילד, והאובייקט אשר הילד הנו. אם כן, אפשר לומר, שתי תצורות חרדה מגולמות באחת. יש לשים לב כי בשני המקרים, בדוגמה שפרויד ממחיש, האובייקט אינו נעדר, החרדה קשורה בהופעת האובייקט – האובייקט אשר מאוים בסירוס, האובייקט אשר הילד הנו עבור האם. ומכאן ה'ויתור הכפול' הופך להיות 'הגחה אחת', המעוררת את המועקה. אם כן, מדוע הדגש מונח רק על 'חרדת הסירוס'?