הנטרף בקריאה

בספרו לאכול את הספר [1], חדאד מחלץ נוסחה:

ספר = גוף האם הנטרף [devour] בקריאה [2]

חדאד בוחן זאת לאור השאלה – האם הספר הוא אבהי או אמהי, ומגיע למסקנה כי הרכיב האבהי בו הוא השכיח ביניהם. עם זאת, הוא מדגיש, ישנו רכיב אמהי. היהדות מלמדת אותנו על כך.

ספר אינו דף. עצם היותו כרוך, חתום, עם התחלה, אמצע וסוף, מתחם את הכתיבה באובייקט מאוגד. אם יש בספר מן הנקבי, על דרך הדמיוני מצטרף הוא אל סדרת האבחנות של פרויד במשלב של

"הנרתיק זוכה עתה לערך כמקלט של הפין, ומקבל עליו את הירושה של הרחם."

האכילה [devour] שחדאד מתייחס אליה, אם כן, אינה אינקורפרציה סמלית על דרך טוטם וטאבו. מדובר במה שמקבל את הצורה, כפי שפסקל קיניאר [Pascal Quignard] מציין [3], איבר מערתי.

אך לא תם ונשלם, נדרש מהלך נוסף, אחד אשר אינו מחתם את המסקנה בהגדרה איברית. לו הספר אמהי, או שמה נאמר נשי, אזי איננו במחוזות החלוקה האיברית, על אף האבחנה 'מערתי' המדייקת רבות את היבט הקריאה, יש להעז אל הנשי שאינו מוצא תיחום אבסולוטי במחוזותיו, שכן הספר אינו בכתוב בלבד, ואינו הכריכה עצמה.

נכרך הספר במלבושיו לפתות את העין אל המוסתר מן המבט, וכתובות בו מילותיו המפתות את המובן בריקוד צעיפי האותיות, אך יש גם ממה שאינו חדל מלא להיכתב, שם נטרף.