כיפור וכפרה

ישנם הטוענים כי אברהם אבינו קיים את ברית המילה ביום כיפור. לא זכור לי יום כיפור בו זכרונו של אברהם אבינו, שלא לומר מילתו, היה כה מזולזל כיום כיפור זה.

את המילים הללו כתבתי עוד טרם יום כיפור. ואז הגיע יום כיפור...

* * *

מדינת ישראל ניצבת נוכח איומה של כת קיצונית משיחית, אשר מזמרת הלל לדם ורצח, וקוראת בקול – אנו הקורבנות.

עם דם הקורבן על ידיה, היא זועקת כנגד כל ניסיון לעצרה, בעוד היא שוחטת בגסות כל מרווח נשימה וחיים של השונה ממנה. זוהי לא יהדות, זוהי דת השנאה, ורבים הולכים אחריה בעיוורון כאחר אלוהים.

אלוהי-היהודים אינו דורש דם.

מתי שכחנו זאת...

* * *

השם המפורש – יהוה – הוא מקור פחד לרבים. כמה פחד יש מצירוף אותיות... כמה היעדר פחד יש מרצח אחרים.

קוראים לשחרר את הרוצח בן אוליאל, תורמים כספים לשחרורו של אדם נבזה אשר הודה מספר פעמים, אשר עבריינותו אינה מוטלת בספק, אדם אשר רצח משפחה בקור רוח ותאווה. משווים זאת למשפט עקום, נטול ראיות מספקות, שאין דבר ברור אודותיו. הפער בין המקרים הנו תהום עמוקה, תהום אשר מילותיהם של דורשי-דם מנסות לצמצם לכדי עמעום דק. ללא אחריות או טעות בפיהם.

למה אנו מזועזעים מהשם המפורש, אך איננו מזועזעים מרוצח עם כיפה לראשו...

בשם הדת, רצח מוכשר.

בשם הדת, רוצח צדיק.

בשם הדת? לא. לא בשם.

בשם אנשים חלולים.

* * *

"לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ אֲנִ֖י יְהֹוָֽה" [ויקרא יט, טז]

ואנו איננו קוראים יותר,

"לפיכך נברא אדם יחידי בעולם, ללמד שכל המאבד נפש אחת, מעלים עליו כאילו איבד עולם מלא; וכל המקיים נפש אחת, מעלים עליו כאילו קיים עולם מלא." [משנה, סנהדרין ד ה]

לא נכתב "יהודי", נכתב "אדם", "נפש", "עולם".

איננו קוראים יותר.

חלול הוא האדם אשר אינו קורא, אלא מקיים את מצוות השינון.

* * *

את הרמב"ם לא מלמדים בבתי-הספר. לא יאה להם במשרד החינוך ללמד את חוכמת היהדות [על אחת כמה וכמה הספרדית], ובבתי המדרש לא מלמדים את חוכמת היהדות אף הם, מלמדים את התפלפלות היהדות. עצוב הוא הדבר שאינספור שנות קיום, מתחייה היהדות על פולמוס ער ולא-ספק הוא, על ויכוחים מתמידים ומתקיימים הנמשכים דורות על גבי דורות, ואנו רואים בוויכוחים אלו דבר-מה שיש ליישב.

תיקון עולם, ממהרים זעוק. תיקון! תיקון! יהוה אינו דורש כי תתקנו-הוא.

תיקון עולם, נעצור ונקרא –

"כל המקיים נפש אחת, מעלים עליו כאילו קיים עולם מלא"

מדוע איננו רואים בקיום נפשות, לא בדתן או אמונתן – בקיומן! תיקון עולם? מעדיפים אנו לברך ולהניח ציצית, לקיים מצוות טלית ותפילין, במקום לקיים את נפש האדם. עלובים הם חיינו שהפכנו צמאי-מצוות במקום צמאי-קיום-החיים.

כל החובש כיפה לראשו ואינו מקיים נפש אחר – בין אם כיפה או כאפייה לראשו [גם כך כמעט וחופפות האותיות] – כאינו חובש כיפה. יהוה אינו מעוניין בראשכם, הוא מעוניין בחיים.

* * *

כותב הרש"ר הירש,

"אל נעמוד מנגד, שעה שסכנה נשקפת לשלום רענו; אלא נחוש לעזרתו בעצמנו; ואם אין כוחנו מספיק, נקרא לאחרים לעזרתו. הן הוא "רעך", ואתה תהיה לו "מרעה" – מסייע לשלומו; ואף הוא יהיה לך בבחינת "מרעה" – ובשלומו יהיה לך שלום. רבות הן החובות המוטלות על אדם להצלת שלום חברו; מהן מזכיר תורת-כהנים כאן את החובה למסור עדות: "אם אתה יודע לו עדות אין אתה רשאי לשתוק עליה". ובעל קרבן-אהרן מבאר דבר זה על-פי הסמיכות אל "לא תלך רכיל"; הווה אומר: איסור זה נדחה כאן, ויש למסור עדות לאמיתה – אפילו יש בכך כדי להוציא שם רע על אדם או לגלות ברבים את ענייניו הפרטיים. ועוד למדו מכאן בתורת-כהנים: כדרך שאמרו "הבא להרגך השכם להרגו" – כן אמרו גם ביחס להצלת אחרים: חובה להציל את הנרדף – אפילו בנפש הרודף הבא להרגו."

אין קוראים היום – אצים לפרש. הרש"ר הירש מבהיר: חובה להציל את הנרדף!

לא מדובר ב"רעך" מלשון חברך - ותם ונשלם. לא, לא כך. איננו "אחים אנחנו"! לא בכך נשלם "רעך".

רעך מטעם המעשה: אתה לו מרעה, והוא לך מרעה. רעך מטעם ההכרח במצב, קיומו בידיך – חובתך לקיימו. זוהי רעות לקיום החיים.

ולא רק חיים, כי אם גם משפט - החובה במתן משפט עם עדות. הקראתם את העדות? איה העדות, העדים, המעידים, במשפט בג"ץ? בצד התובעים. מאחר והנתבעים, הממשלה והכנסת, סרבו ליתן עדות, סירבו לקבל [!] עדות! ואף סירבו לעצם היותו משפט [ואף גזר דין מפוקפק עליהם]. איה המרעה? מטעם הממשלה, עבור הממשלה, "ואין מלבדו". זוהי כת.

מה מקיימת הכת המשיחית הבאה עלינו? הדתה. פילוג. שנאה.

מה מקיימת ממשלת ישראל, איה קיומם של ניצולי השואה? האוכלוסיות החלשות? הפגועות? נפגעי הנפש? ילדים עם מגבלות? עולים חדשים? פליטים? אוכלוסיות מוחלשות כגון ערבים? דרוזים? שלא לדבר על אזרחים אחרים במדינה? תקציב הדתה, תקציב פילוג, תקציב שנאה. "ואין מלבדו". חרטה ממשלת ישראל על דגלה - "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני" [שמות כ, ב]!

* * *

ישנם הטוענים כי אברהם אבינו קיים את ברית המילה ביום כיפור.

כך כותב פרויד על כפרה, על דרך הציטוט, במכתבו אל ארנולד צווייג:

"משום כך תקבל כפרה והכפרה הטובה ביותר היא לעשות טעות קטנה בעצמך, אשר אתה [הקורא] תבחין בה ותחייב את אחריותי בה." [1]

מי שאינו מוכן לשאת באפשרות טעותו, מי שאינו מוכן לתת לאחר את סמכות הביקורת עליו, אינו יודע כפרה מהי. מה לו וליום כיפור... מה לו ולאחריות.