אנטיגונה וכלכלה. נשמע שיש בזה שאלה, לא? הקשר בין כלכלה ופסיכואנליזה הינו מהותי, וזו הנחת יסוד כי בדיון על כלכלה ליבידינלית יש מקום לשאלת התרבות והאומנות, הספרות והיצירה. לאקאן מדבר על אנטיגונה במקומות שונים בהוראתו [1], ומפתיע אולי גם שמרקס מתייחס אל אנטיגונה.

אורית יושינסקי טרופין [2] ואני שוחחנו על האפשרות לעשות עבודה סביב נושא זה. אורית הציעה את אנטיגונה ולאקאן, ואני נזכרתי במרקס ובמאמר מעניין מאוד בבלוג של אחד בשם ד"ר רוב הארדי [3], אשר מומלץ בחום לקריאה. למעשה, פנינו אל מקומות בהם אנו נתקלים בדיון בכלכלה אשר בו מוענק מעמד מהותי לספרות ויצירה, או לכל הפחות נעשה שימוש במיתוס של אנטיגונה בכדי ללמוד משהו על הכלכלה. תוצרי עבודה זו הינם שני מאמרים קצרים – אחד פרי עטה של אורית והשני פרי עטי - אשר גם כתבנו תגובה אליהם, המצורפת כחלק המשך למאמר.

לפניכם מאמרה של אורית ותגובתי, ובשבוע הבא נפרסם את מאמרי ותגובתה של אורית. מוזמנים לקרוא, להגיב, לחשוב ואולי גם לכתוב תגובה – תוצר עבודה – משלכם.

אנטיגונה: הפואטיקה, האתיקה והפוליטיקה של האיווי

מאת אורית יושינסקי טרופין

נעניתי להצעתו של עמרי לכתוב פוסט שנושא את נקודת המבט של כל אחת.ד מאיתנו על נושא מוסכם ושיתפרסם בבלוג שלו Split Subject. בחרנו במחזה אנטיגונה של סופוקלס, בעקבות הדיון של לאקאן במחזה ובדמותה של אנטיגונה בסמינר 7, האתיקה של הפסיכואנליזה. עמרי הביא מספר ציטוטים מאלפים, הערה מתוך הקפיטל של מרקס ופוסט של ד"ר רוב הארדי (Hardy) שמנתח את המחזה מתוך הבלוג שלו [3]. אני מודה מקרב לב לעמרי על המובאות מעוררות ההשראה ועל ההזמנה לקרוא, לחשוב, לכתוב ולהיות בדיאלוג בנוגע למחזה מרתק זה.

אני משתמשת בחומרים הנ"ל ובטקסטים נוספים (בעיקר בפרקים שעוסקים במחזה בסמינר 7) [4] כדי לדון באנטיגונה ובקראון כמייצגים שני סדרים כלכליים, אתיים ופוליטיים שונים, שעל אף נבדלותם, קשורים זה בזה.

בסמינר 7, לאקאן מביא את דבריו של קלוד לוי-שטראוס אשר שב וקרא באנטיגונה לבקשת לאקאן:

"Antigone with relation to Creon finds herself in the place of synchrony in opposition to diachrony" (Lacan 285). 

"סינכרוניות ודיאכרוניות" יכולות להתייחס לסדר הסמלי, שכולל את המבנה של השפה ושמסדיר גם את היחסים החברתיים, בין היתר, את יחס החליפין. במישור המסמני, הציר הדיאכרוני הוא ציר סינטגמטי, מטונימי במובן זה שהוא מציג מסמנים עוקבים, נבדלים אלה מאלה מבחינה סמנטית ותחבירית, שיכולים להיות מוחלפים פרדיגמאטית במסמנים אחרים, כל עוד נשמרים כללי התחביר (כך למשל "ילד הלך לגן" יכול להחליף את "אמא נסעה לעבודה" ואת "שירה קוראת ספר"). הציר הסינכרוני, הפרדיגמאטי, הוא זה שבו מסמנים מופקעים מהסינטקס ומופיעים כשלעצמם, ב-"לקסיקליות" שלהם (למשל "ילד, אמא, שירה").

הקישור בין אנטיגונה לציר הפרדיגמאטי מתבהר כאשר לאקאן כותב עליה בהקשר של המוות השני. אנטיגונה נמצאת בין שתי מיתות: מן הרגע שבו היא נכנסת למערת הקבורה ולמעשה, נקברת בעודה בחיים, ועד לרגע של התאבדותה. אולם לאקאן לא מדבר על מוות קונקרטי כשם שהוא מבקש לעסוק ביחסו של הסובייקט – הסובייקט כסובייקט של המסמן – למותו, להיעלמותו משרשרת המסמנים (שם). המוות השני הוא החיתוך של מסמן מסוים משרשרת המסמנים, מסמן שמופקע מן הסינטקס ומהמשמעויות הנוצרות בהקשר התחבירי, וקוטע את השרשרת.

מסמן זה מהווה מעין שארית של שארית: הוא מסמן לא את עקבותיו של הרפרנט, אלא את עקבות המחיקה של עקבות אלה. [5] המסמן הסינגולארי הוא התאבנות בלתי-מחיקה של המחיקה (שם 279). מסמן זה הוא שמו של האח המת שאנטיגונה מתעקשת לקבור: פוליניקס. שמו של האח מתקשר להיגיון המצמרר (והאינססטיאלי-משהו, תו אונארי של הגורל המשפחתי?) שמבטאת אנטיגונה במחזה: הוריה מתים, בעל מת אפשר להחליף, בנים אחרים אפשר ללדת תחת המתים, אבל אח הוא ייחודי וחד-פעמי, בלתי ניתן לחליפין. אנטיגונה איננה מחוץ ליחס החליפין (אולי אפשר לומר שהיא לא-כולה בחליפין): היא מקריבה את עצמה כדי להציל את שמו של אחיה. זוהי פעולת חליפין שקוטעת את החליפין, את השרשרת המחזורית.  

לעומת זאת המיקום של קראון בציר הדיאכרוני קושר אותו ליחס החליפין ובעיקר לדיון של לאקאן בסמינר 7 בשעבוד לטובין ("the service of goods"). האיווי הטהור של אנטיגונה מנוגד לשעבוד לטובין. אנטיגונה הולכת רחוק מאוד מעבר לעקרון העונג, לעבר התענגות וסבל שהם "מעבר לגבול של ה-Até" ("going beyond the limit of até", Lacan 277) כשה-até פירושו "אסון", "קללה", "מבוכה". האיווי שלה הוא איווי למוות. קראון, לעומת זאת, נאמן לעקרון העונג: הוא מבקש להישאר אדון בביתו, לשמור על המדינה, על הסדר הקיים, על הבעלות על טובין, על המסחר. הציטוטים שמביא הארדי מדבריו של קראון מביעים את סלידתו של קראון מרדיפת ממון. קראון רואה תאוות בצע בכל מקום. בעיניו, אחרים תמיד מונַעים מרדיפת ממון. בפרפראזה על משפט של הגל אפשר לומר שזה שרואה תאוות בצע בכל מקום, הוא תאב הבצע הגדול ביותר. מי כמוהו יודע את השחיתות וההרס שעלולה לחולל החמדנות. מבחינתו אין דבר שאיננו ניתן למקח וממכר, גם נאמנות, הכול שאלה של מחיר (ראו הארדי).

הכלכלה שקראון מייצג איננה כלכלת החליפין הקדומה של הברטר או של הקרבת הקורבנות; זוהי כלכלה שמעורבת בה סחורה שלישית - הממון. באופן מעניין, בקפיטל, מרקס מפנה (בהערה) לאחד מנאומי הסלידה של קראון ביחס לממון כשהוא מאפיין את הממון. כך מרקס:

"כשם שבממון דועך וכבה כל הבדל איכותי של הסחורות, כך מכבה הוא עצמו, באשר הוא משווה הכול [Leveller] עד לידי קיצוניות, את כל ההבדלים. אלא שהממון הוא גופו סחורה, דבר חיצוני, שניתן להיהפך לקניינו הפרטי של כל אחד ואחד." [6]

הממון מוחק את כל ההבדלים. בחליפין שמעורב בו ממון, ייחודיותן של הסחורות המוחלפות נמחקת. כל סחורה יכולה להיות מוחלפת באותה סחורה שלישית זהה – הממון, אשר רק מבחינת הכמות משתנה. על אף שהמערכת המוניטארית של יוון הקלאסית עדיין רחוקה מן הקפיטליזם, שמצריך ייצור של ערך-עודף, יחס חברתי שמעורב בו כסף הוא אולי ראשית של שיח שעתידים לשלוט בו סטנדרטיזציה והומוגניזציה של סחורות, של אובייקטים, של סובייקטים. ללא מקום לייחודי, ללא מקום לאיווי. כפי שכותב לאקאן:

"The morality of power, of the service of goods, is as follows: 'As far as desires are concerned, come back later. Make them wait.'" (Lacan 315)

על רקע זה מתגלה האיווי הנורא של אנטיגונה, לא בפשטות כהתנגדות לחוקי המדינה בשם חוקי האלים הכתוניים (Chthonic), אלא כהתנגדות פוליטית ואתית בשמן של אתיקה ופוליטיקה אחרות. האתיקה היא האתיקה של האיווי ושל הפסיכואנליזה. נשארת השאלה, איזו צורה חברתית יכולה ללבוש הפוליטיקה של האיווי והאם או כיצד היא יכולה להתממש?

תגובה למאמר

מאת עמרי אופק לוזון

זוהי נקודה מרתקת, ההבדל בין הציר הסינכרוני והציר הדיאכרוני בהקשר של סחר חליפין, ואני רוצה להתמקד בקטגוריה של "ממון" בהקשר זה, כהנגדה אל מה שאורית מכנה "האתיקה של האיווי" ובעקבות כך גם "הפוליטיקה של האיווי". 

אורית התייחסה אל המהות של השם, למשל אנטיגונה, וההקשר המשפחתי, למשל אח, אשר מאפשרים מבחינה ליבידינלית להתייחס אל דבר מה כמחוץ לסדר-החליפין, המאפשרים למקם דבר-מה אובייקטלי כסינגולרי. זאת אומרת, מבחינה לוגית, איננו מדברים על ממון מן הרגע בו יש בדבר-מה חריגה מן הכלל, כאשר דבר מה אינו בר החלפה בין אם על ידי מסמן או אובייקט חליפיים. זוהי אינה צבירת מסמנים [אם כי יש משהו בריק האובייקטלי אשר מניע אל עבודה עם מסמנים] לשם צבירת ממון מסמני.

עם מסקנה זו אפשר לומר כי בשאלות של אתיקה יש הכרח בבחינת העמדה והבחירה, במשלב האקט ולא התאוריה. זאת אומרת, "האתיקה של האיווי" עוסקת בשאלה של "איך" עושים בהינתן האיווי, מהי העמדה ומהם האקטים שהסובייקט עושה עם או ביחס אל או בהינתן האובייקט והאיווי. אי-לכך, אפשר אולי לומר כי מבחינה אתית ופוליטית "ממון", במובן הכלכלי של צבירה כלכלית, כפי שמודגם במובן הפרוידיאני של "ממון-זהב-צואה-וכו'" [7], עוסק באתיקה של התענגות, באתיקה של הניסיון להכחדת החסר [ניסיון כושל, כי בממון תמיד יש "עוד"]. 

כעת אפשר לחזור אל המושג שאורית ציינה כ-"פוליטיקה של האיווי", הקשור בעמדה של הסובייקט ביחס לאובייקט. ובכן, האם עמדה של אנטיגונה כלפי האובייקט היא כזו המאפשרת לאיווי להתקיים? הרי אנטיגונה בוחרת במוות על פני כל דבר אחר. האם הפוליטיקה מוליכה אותנו אל המוות בשם האיווי? בכדי שנוכל לומר שיש משהו החורג, משהו מעבר, משהו מחוץ, עלינו להניח כי יש גם "מחוץ ל-", זאת אומרת – לא הכול מחוץ [לסדר המסמני, לסדר החברתי, לסדר קבוצתי, וכו']. מתחייב מן המשותף על מנת שנוכל לומר כי יש מעבר למשותף. האם למשותף, זאת אומרת לקבוצה או הסדר החברתי, אין כבר באופן מובנה משהו מן הקטגוריה של ממון? עושר תרבותי, חברתי, כלכלי כקבוצה מובחנת? האם מדובר במוות למען האיווי כאידיאל אנטיגוני, או מוות של האיווי בממון הקריאוני? האם מדובר בבינר? 

אורית מסיימת את דבריה בשאלה אשר מנוסחת כשארית של דבריה, כמשהו ש"נשאר", וזוהי שאלתה הנפלאה: "נשארת השאלה, איזו צורה חברתית יכולה ללבוש הפוליטיקה של האיווי והאם או כיצד היא יכולה להתממש?". זוהי שאלה מדויקת, לטעמי, כי אכן "הפוליטיקה של האיווי" והצורה או הסדר החברתי – יש ביניהם מן ההתקלות אשר אינה בדיוק מן המובן, וגם יש ביניהם מן הסתירה. איך השניים מתיישבים זה עם זה, בתוך ומחוץ לקליניקה, במישור החברתי-פוליטי אך גם במובן הקונקרטי? כיצד חברה, כמה שמוגדר על ידי חוק [אשר יש בו מן הלוגיקה הכלכלית], עושה ומהי עמדתה בהינתן האיווי והאובייקט שלה?

בכדי לענות על שאלה מורכבת זו, אם בכלל אפשרי לתת על כך תשובה אחת אחודה [וככל הנראה לא בדיוק], אני נזכר במאמרו של פרויד על המזוכיזם [8] בהקשר של המתח במבנה הנפש [המתח המכונן את הנפש], וכן בדברי לאקאן מסמינר 7: 

"האם החוק הוא הדבר? בוודאי שלא. אך אני יכול לדעת על הדבר רק באמצעות החוק. למעשה, לא היה בידי הרעיון לחמוד אם החוק לא היה אומר: "לא תחמוד". אך הדבר מוצא את דרכו על ידי כך שהוא מפיק בי כל מיני צורות של חמדה הודות לדיבר, שכן ללא החוק הדבר היה מת."