לקרוא את אנה פרויד קוראת זיגמונד פרויד

"במאמרו 'מכים ילד' פרויד עוסק בפנטזיה אשר, על פיו, פוגשים במספר מפתיע של אנשים המגיעים לטיפול אנליטי על בסיס נוירוזה היסטרית או אובססיבית. הוא חושב כי מאוד ייתכן וזו מתרחשת במספר רב יותר של אנשים אשר לא הגיעו לכדי החלטה זו תחת הכפפתה של המחלה." [1]

איזה ניסוח מפתיע... הנוירוזה שם, בין אם מגיעים אל הקליניקה לטיפול אנליטי או לא. זה מדהים בכל פעם מחדש עד כמה הקליניקה הפסיכואנליטית נתונה תחת המונח "הנחה". זאת אומרת, אנו מניחים כי ישנה מחלה המכונה נוירוזה [שאינה בדיוק מחלה], אשר מתקיימת אצל אלו המגיעים לקליניקה אך גם אצל אלו שאינם מגיעים. זוהי מחשבה, עמדה, הנחת עבודה – זה לא מתחייב.

מעניין לזכור שגם הנפש [איפה היא?] לא מתחייבת. אנו מניחים כי ישנה נפש, מדברים עליה כאילו היא שם, מסתובבת בעולם [יש אומרים מתגלגלת, מתפתחת, ותיאורים נוספים], אך בעצם... לא מתחייב כי ישנה נפש. זו הנחה, הנחת עבודה. זו עמדה.

"'פנטזיית ההכאה' הזו טעונה לעילה ברמות גבוהות של הנאה אשר עיקרה באקט של סיפוק אוטו-אירוטי מענג."

מאוד חשוב לקרוא זאת מקרוב – לא ההכאה היא זו שמענגת, לפחות לא בעיקרו של דבר ועניין זה [ישנם מקרים אחרים], כי אם הפנטזיה. אך גם הפנטזיה עצמה אינה מספקת, היא צריכה להיקשר באקט, בפעולה. זה ניסוח קצת מעורפל של אנה פרויד... אני חושב לפחות. אולי כדאי לדקדק שם משהו – הפנטזיה מספקת, אבל הפנטזיה עוסקת בפעולה. וזה מעניין – הפעולה בפנטזיה היא זו של סיפוק אוטו-אירוטי, ועל כן היא, הפנטזיה, טעונה בליבידו.

"אקח זאת כמובן מאליו כי התוכן של מאמרו של פרויד – התיאור של הפנטזיה, ההבניה מחדש של השלבים הקודמים לכך, והנגזרות של כך בנוגע לתסביך האדיפוס – ידוע לקורא."

למה? למה לקחת את זה כמובן מאליו? ממתי הדברים שפרויד כותב מובנים מאליהם? כמובן שזו הזמנה לקריאת המאמר של פרויד [זה התוכן], אבל מה נגזר [אפרופו גזירה] מדבריה של אנה פרויד כאן? תחילה שהתוכן הוא לא מה שהיא עומדת להתמקד בו. זו הצהרת כוונות. את התוכן תקבלו מקריאת מאמרו של פרויד. אבל האם התוכן הוא העיקר? הממ.

"במהלך מאמרי, אחזור אל ואתהה על כך."

זאת אומרת, אנה פרויד מתכוונת לחזור אל התוכן של פרויד בכדי... לקרוא מחדש ולשהות במחשבות ותהיות על כך. אנו מדברים על ה'תוכן' של המאמר, כן? התוכן. מהו התוכן? "התיאור של הפנטזיה, ההבניה מחדש של השלבים הקודמים לכך, והנגזרות של כך בנוגע לתסביך האדיפוס".

אני לא בטוח אם קראתם את המאמר של פרויד [זיגמונד, לא אנה] או לא. אולי כדאי באמת לקרוא אותו מקרוב. שמתם לב פעם לכותרת המאמר?

‘A Child is Being Beaten’: A Contribution to the Study of the Origin of Sexual Perversions

בגרמנית שם המאמר הוא:

‘Ein Kind wird geschlagen’: Beitrag zur Kenntnis der Entstehung sexueller Perversionen

המילה "מכים" (geschlagen) היא מאוד מעניינת, מאחר והמונח "schlagen" הוא אכן להכות, לסטור, אך גם "להותיר סימן" (to mark). 'לסמן ילד'. מעניין עוד לדעת כי המונח "מקור" (Enstehung) משמש גם לציון "הבניה", זאת אומרת – זו גם תרומה להבניית הפרוורסיות המיניות, לא רק למקורן. זאת אומרת, אפשר לומר כי המאמר הזה של פרויד אינו חוקר רק את המקור לפנטזיית ההכאה, אלא גם את הבנייתה, והוא מכוון אל משהו אשר "מסמן" את הילד בהתענגות הזו, בסיפוק הזה, בסיפוק על האקט האוטו-אירוטי כמשהו אשר מסמן דבר מה, אשר מותיר סימן [גם בגוף]. איני בטוח שזה תוכן מובן מאליו, או שיש לקחתו כמובן מאליו.

תוהים אך אנה פרויד סיימה את מאמרה? אביא את המשפט האחרון, המתייחס למקרה כלשהו, רק כדי להמחיש משהו:

"על ידי התנערות מהנאתה הפרטית לטובת הרושם שהיא יכלה ליצור באחרים, היא הפכה מאוטיסטית לפעילה חברתית, וכך מצאה את דרכה מחיי הדמיון אל חיי המציאות."

אני לא אגיב על הנושא של דמיון מול מציאות, או על האפשרות לצאת מאוטיזם בהבניה של אנה פרויד [כל דבר במקומו], אך כן אפשר לראות כאן משהו על המונח "להותיר רושם" אצל האחר. להותיר סימן. האם יש בכך התנערות מהנאתה הפרטית? לא ממש. אבל זה לא אותו הדבר, נכון? ברור שלא. יש כאן משהו שמכוון אל האחר, כך נדמה לפחות. ובכל זאת... להותיר סימן.

אני מנסה לומר משהו... אולי זה לא היה מספיק ברור... וגם המחשבות על הקפה מתחילות להותיר בי סימן הקורא לפעולה [אפשר להתבדח קצת, זה בריא]. נאמר זאת כך: הקריאה בפרויד היא לא קריאה תכנית. לא רק. כך היא גם הפסיכואנליזה.