מקדשי האפוקליפסה

משפט אחד מתוך הספר "ייסורו של ארוס" מאת האן ביונג צ'ול [Han Byung Chul] תפס את תשומת לבי מיד עם תחילת הקריאה. אתרגם אותו כאן עבורכם,

"במילים אחרות: כיום, רק אפוקליפסה יכולה לשחרר – אכן, להושיע – אותנו מהשאול של אותו-דבר [או היות-דומים], ולהוביל אותנו אל עבר האחר הגדול."

זוהי הצהרה מרחיקת-לכת... עד מאוד. יש לבחון היטב מהי טענה זו.

בבסיס טענתו של הפילוסוף הדרום קוריאני המרתק הזה, אשר ללא ספק קרא בפרויד ולאקאן [1], היא שאין אהבה ללא אחר גדול, ובימינו אנו רואים כיצד האחר הגדול הולך ונעלם, מתעמעם, נמחק. מתוך כך, יש לזהות את ההבדל בין סובייקט האהבה-עצמית, אשר נשענת לטענתו על גבול שלילי [נגטיבי, מלשון שלילה] בין הסובייקט והאחר הגדול, ובין הסובייקט הנרקיסיסטי, אשר בינו ובין האחר הגדול אין גבול ברור, אלא גבול שהולך ומתעמעם. כך, אנו מזהים היום שהשלילה [נגטיב] נעלמת, הכול הופך שטוח ורדוד לכדי אובייקט צריכה.

בעוד אהבה, או ארוס, מחלצת משהו מן הסובייקט אל עבר האחר הגדול, הדיכאון, לעומתה, מושך את הסובייקט אל תוך עצמו. כך הסובייקט מחפש הצלחה, הישגים, אשר מאמתים את האחד [One] דרך האחר הגדול, אשר מצטמצם לכדי שיקוף של האחד [One], תיקוף בבואתו של האחד. הכול הופך דומה, זהה [same].

יש לי הערות, אניח אותן לרגע בצד. אין בכוונתי כעת לפתח ניתוח מעמיק של הפילוסופיה של האן ביונג צ'ול. אני חושב על השביעי באוקטובר, אני חושב על הממשלה והכיוון שבחר עם ישראל ללכת בו, על התפרקות היחסים הבינלאומיים, קריסת הכלכלה בצעדים נחושים, התפרקות ההייטק והיעדר הדיבור על העתיד, היום שאחרי, במובנים אשר אינם אידיאליסטיים-חולמניים השואפים לשלמות נרקיסיסטית. אני חושב על אלו, וקורא את השורה בשנית –

"במילים אחרות: כיום, רק אפוקליפסה יכולה לשחרר – אכן, להושיע – אותנו מהשאול של אותו-דבר [או היות-דומים], ולהוביל אותנו אל עבר האחר הגדול."

זוהי נבואת-זעם מלנכולית: קריאתו של הטרוריסט האידיאליסט, הדורש להיבדל מן המערב, למשל. זוהי גם קריאתו של המתנחל המיליטנטי, הדורש להיבדל מן המערב והערבים. אפוקליפסה, כדי להשתחרר, לזכות בישועה, באדמה. מקום מושבו של הנרקיסיסט המושלם. והאחר הגדול? אפילו אלוהים צומצם לכדי אמירות פוליטיות המצדיקות את מעשה האדם.

בסמינרים המוקדמים, לאקאן חוזר ואומר – האלים הם במשלב של הממשי. אלוהים, אפשר לומר, הוא במשלב של הממשי. לצמצם אותו לכדי בבואה של האדם... זה לצמצם את הממשות של אלוהים לכדי אישור, ולידציה, של גחמות האדם. זוהי דרך לטפל בממשי, במובן מסוים, לעשות לו רדוקציה. התוצאה, אכן יכולה להוביל לאפוקליפסה, אם כי הישועה... כאן היא מגולמת בשיבה אל האדמה הקדושה. בכפל הלשון הגלומה בכך.

אני חושב שוב על השביעי באוקטובר. על התאריך הזה. שמחת תורה. היום בו מסיימים לקרוא את התורה. כדי לקרוא מחדש, צריך להסכים לסיים לקרוא. אנו חוגגים את סוף הקריאה, לא את תחילתה מחדש. סוף קריאה, אשר הגענו אל רגע של סוף בעודנו חיים. סוף כזה, הוא סוף אשר עושה הבדל: המבדיל בין קודש וחול. המערבב קודש וחול, מקדש את חול האדמה על פני הקודש, ובשם חול זה מבקש הבדל, מקדש את האפוקליפסה.

המקדש אפוקליפסה, אינו יודע סוף בחייו.