עלים נידפים

"הדמיון המפתיע, לעתים אפילו עד כדי זהות מילולית, בין סיפורי עמים שונים, רחוקים ונפרדים לעתים ולגמרי בלתי תלויים זה בזה, הוכר זה מכבר ומשך את תשומת לבם של חוקרים רבים" [1]

            כמו עלים נידפים, אנו נתקלים זה בזה, שוכחים את העץ ממנו נשרנו. זהו אינו עץ אבות, אף איננו עץ אימהות – זהו עץ האנוש: שורשיו נטועים איתן בפעימות דיבורנו, ענפיו משתרגים במילות שפתינו, ובשלוב לשוננו הברה אל הברה מהברים פיותנו עולם. עלים נידפים, מלחשים מאולחשים, על תנועה אופקית של משב קיץ נרגן, מטה מטה, הרחק מן השפה, הרחק מן המפתיע, אל עבר השדה השמוט.

וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ (שמות כ”ג, יא)

            את האדמה שומטים, נוטשים. לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ [2]. את האדמה בה גדלת, עוזבים. אין זו ארצך, היא אינה שלך. נטשת ארצך, אל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ [2], מקומך יהא בארצו של 'אל הארץ'. ישנה שארית, שביעית, השארה.

את האדמה שומטים, נוטשים. לא כי רעבת, כי רעבו אלו שאכלת: האביון, הדל, הדלפון, הרש, המך, הדך, החלש, הנדכה, העניו, פושט היד והקבצן, הרש והתפרן, הנידח מן החברה, הנידם מן השפה, הגר, הנושר, האחר אשר ייתמת מן אותה 'זהות מילולית' והוקעת – איננו. זה אשר אינו מטה ידו בקטיף, אשר קלשונו [כלשונו] אינו מפיק תבואה, אשר מכושו אל הסלע מקשה, וחרמשו אינו מש כי יחריש. שמיטת האדמה, כי עלים נידפים מן העץ אשר נשתל וניטע בה: ממנה - אליה.

            אכזריות חמה ושטף אף ומי יעמוד לפני קנאה? [3] כציפור נודדת מן קנ[א]ה כן איש נודד ממקומו [4], ייטיב לקרוא: ממקומו של אחר. נתיב לקרוא: אכזריות, זה אשר אינו נוטש אדמתו שאינה שלו. נודד, זה אשר כן להיטיב עם אב-יונו בשמיטת מקומו שאינו שלו. נד ונד, כציפור, בשל קנ[א]ה, הרחק מן קנ[א]ה, להקנות (לא לקנות) לבבו.

כי יקרא קן-צפור לפניך בדרך בכל-עץ או על-הארץ, אפרחים או ביצים, והאם רבצת על-האפרחים, או על-הביצים--לא-תקח האם, על-הבנים. [5]

            אך אנו, בידינו, כציפור נודדת בקנאה, את הבנים לוקחים על פני האם. לוקחים במדים, לוקחים ברובים, לוקחים בדמים, וקוברים בדומעים; אלא היו הם בני-אחרים. שמיטה... שומטים אנו העלים מהעץ, והעץ מן האדמה: בכל-עץ, על-הארץ, רובצות אמהות על [א]פרחים.

שלח תשלח את-האם, ואת-הבנים תקח-לך, למען ייטב לך, והארכת ימים. [6] והארכת ימים, על דמי בניך. ושלחת האם, על פני אשתך. ותקח-לך, וייטב-לך, והארכת-ימים, ופלשת בקנ[א]ה.

אנו שונאים ע[צ]מנו: זוהי שנאת אח[ר].

אלים. נידפים. נתקלים זה בזה.

שוכחים את העץ ממנו נשרנו, את הקן ממנו נדדנו.

זהו אינו עץ אבות. אף איננו עץ אימהות.

זהו עץ האנוש בשנת שמיטה:

"הדמיון המפתיע, לעתים אפילו עד כדי זהות מילולית, בין סיפורי עמים שונים"

אדם לאדם אינו מקשיב או קורא: חרש האדמה בקנ[א]ה.