I. ההופעה הראשונה של המונח 'העברה'

בשנת 1889, פרויד פרסם סקירת ספר שעסק בהיפנוזה, ובסקירה זו הוא הזכיר רעיון מהותי לתחום ההפינוזה המכונה "העברת-רעיון" [בלעז thought-transference]. נראה כי זו הפעם הראשונה בה פרויד פרסם דבר-מה כתוב המתייחס באופן כלשהו למונח העברה, גם אם לכאורה לא מדובר במונח הפסיכואנליטי המוכר לנו כיום. עושה רושם שהעברה, בבסיסה, החלה כ-"העברת רעיון" מהמטופל אל המטפל, ולא כמו שהיינו חושבים שמדובר בו בהיפנוזה, כמרומז במונח סוגסטיה -העברת רעיון מהמטפל אל המטופל.

לטענת סטראצ'י, מתרגמו של פרויד לאנגלית, הפעם הראשונה בה פרויד התייחס למונח 'העברה' כעקרון פסיכואנליטי מאוזכרת במאמר "הפסיכותרפיה של ההיסטריה" משנת 1893, אשר נאגד בכרך 'מחקרים בהיסטריה', שם כותב פרויד –

"אם מטופלת חוששת לגלות שהיא מעבירה אל דמות הרופא רעיונות מדאיגים אשר נובעים מהתוכן של האנליזה, עניין זה מתרחש תדירות בחלק מהאנליזות. העברה אל הרופא מתרחשת באמצעות היקשר כוזב [...] התוכן של המשאלה [Wunsch] הופיעה תחילה במודעות המטופל ללא כל זיכרון של נסיבות הרקע אשר משייכות זאת אל זמן עבר. המשאלה אשר הייתה נוכחת דאז, הודות לכפייה [compulsion] לקשר באופן אסוציאטיבי אשר שלטה במודעותה של המטופלת, ונקשרה אלי [to my person]" [1]

השימוש כאן במונח העברה שונה ממובנים מאוחרים יותר בכמה היבטים כאשר תחילה הרעיון בו מדובר הוא משאלה [Wunsch], אשר באמצעות היקשר כוזב נקשרת במטפל, וראוי לציין שיש לכך קשר במטפל עצמו – אישיותו, דמותו, האדם שהוא. זאת אומרת, לא רק במה שהוא מגלם, אלא גם באיך הפרטיקולרי של אותו מטפל.

אך לקריאתי סטראצ'י שוגה בטענתו, זו לא הפעם הראשונה שהמונח 'העברה' מופיע בכתבי פרויד. המונח מופיע מעט קודם לכן, באותה אסופת מאמרים, במקרה של איימי וון נ. [Emmy von N.], וסטראצ'י אף מתייחס להופעת המושג שם עם הערה - "אפילו שהמילה הגרמנית "Überiragung" כאן בשימוש, ללא ספק אין היא משמשת במובן הטכני של 'העברה'". אני מציע לא להתעלם מהופעת המסמן הזה כאן, ולנסות בכל זאת לקרוא מהי ההעברה הזו אשר פרויד מתייחס אליה.

המקרה של איימי מתחיל בטיפול אשר לדעת פרויד צלח. אחד הדברים מהם היא סבלה, כותב פרויד, הנו כאבי הליכה כתוצאה מרחם אחורני [2]. בעצתו של פרויד, אמי הלכה לטיפול אצל אחד דר' נ., גניקולוג אשר פרויד שיבח באותה עת, ואותו גניקולוג ביצע מניפולציה באמצעות עיסוי והצליח לסובב את הרחם אל מצבו הטבעי. הבעיה נפתרה, והכול היה טוב למספר חודשים, כך הכריע פרויד. אך כמה חודשים מאוחר יותר, בשל מה שהוא מכנה במונח "הלם חדש", פרצה מחלתה של איימי פעם נוספת.

עם פריצה זו, אמה של איימי יצרה קשר עם גניקולוג מקומי, אשר נתן לה טיפול תרופתי שפרויד טוען כי הוביל לפריצת הנרווזה, וכעת היא בת 17. לדעת פרויד, ייתכן וזו אינדיקציה לדיספוזיציה פתולוגית אשר תופיע שנה מאוחר יותר כשינוי בתווי אישיות. בכל מקרה, לדעת פרויד, אמה של איימי האשימה עצמה בכשל הטיפול השני, ובעקבות שרשרת אסוציאטיבית האשימה את פרויד ודר' נ. כאחראים למחלתה של בתה, מאחר והם אלו שחשפו אותה. על אותה שרשרת אסוציאטיבית של האם, אומר פרויד במפורש שלא חקר אותה, זאת אומרת – מסיבה כלשהי, פרויד מייחס לעצמו כשל בעבודתו האנליטית-טיפולית. כך אותה אם התרה, לטענתו, את כל עבודתו הטיפולית והנערה התדרדרה חזרה באופן מידי למצבים אשר ממנה הוא פתר אותה בעבר.

בנקודה זו, נכנס ברויר ורופא נוסף לתמונה, אשר מסייעים בהתרת הקשירה של תליית אשמת המחלה בפרויד ודר' נ., אך פרויד כותב כי עדיין נותרת סלידה בתצורה של שארית היסטרית, ואיימי הודיעה כי היא אינה יכולה לחזור לטיפול אצל פרויד בשלב זה. במקום זאת, היא אשפזה עצמה בסנטיריום כלשהו בצפון גרמניה. מה עושה פרויד? בעצתו של ברויר, הוא פונה אל הרופא האחראי על טיפולי היפנוזה בסניטריום ומסביר לו מה לדעתו היה אפקטיבי בטיפול במקרה. אך הניסיון הזה להעברה, כותב פרויד – ובהקשר זה מופיע המונח – נכשל כלות. מהרגע הראשון, אמי התנגדה לטיפולו של הרופא, מצבה התדרדר והיא מחלימה רק כאשר חברה שלה חוטפת אותה בהיחבא מהסניטריום ומלינה אותה בביתה. שנה לאחר אותו אירוע, איימי בווינה פונה שוב אל פרויד.

מהי אותה העברה בפנייתו של פרויד אל המהפנט בסניטריום? אולי יש בכך העברה מהצד של פרויד אל המטפל לגבי איך לגשת אל הטיפול באיימי, זאת אומרת – העברה של רעיון בנוגע לטיפול באיימי. ראוי לציון כי בנקודה זו איימי למעשה ברחה מפני פרויד, אשר ככל הנראה מוקם באופן מעט רודפני אם לא בעייתי מסיבות אחרות עבורה, ממוקם במסגרת מה שללא ספק הינו צורת העברה שלילית כלפיו, כסלידה. התגובה של פרויד לכך, לגשת אל הרופא המטפל ולהכווין אותו בטיפול, מהי? אם פרויד מכנה זאת העברה, כנראה זו פעולה במסגרת ההעברה. הרי הוא פעל, זהו אקט, אשר בו העביר לרופא את שיטת טיפולו באיימי, אותה שיטה אשר הובילה, בנקודה זו לפחות, לסלידתה ממנו.

כעת אפשר גם לחזור אל הקשרים האסוציאטיביים שפרויד לא חקר לעומקם, אשר הובילו לסלידה ממנו. מדוע פרויד מאשים עצמו בכך? אחד ההסברים העולים בדעתי, לפחות בנקודה זו, קשור בכך שהייתה לפרויד, כפי שהוא רומז, הזדמנות לברר ולטפל בכך במסגרת הטיפול. זאת אומרת, סביר להניח שהוא שמע אותם ואולי לא רק מצד האם, אלא גם מצד איימי, בה הוא טיפל. בנקודה זו, כנראה שפרויד העריך כי היה יכול להתערב אנליטית, אך משום-מה בחר – בין אם במודע או לא – להתעלם או להזניח זאת, זהו מעשה כשל אשר מתברר ככזה בדיעבד. פרויד מספק לנו כאן שיעור חשוב בנוגע לעבודה עם הורים וילדים, גם אם מדובר בנערה מתבגרת, ולמעורבותו של המטפל בהעברה המתפתחת – מצד ההורה, ומצד הילד. אך יש בכך עניין נוסף הנוגע לאופן התגובה של המטפל, שכן גם הפניה אל הרופא המטפל במוסד הטיפולי, במקרה הזה, נראה ככשל אשר קשור במשהו מן הסדר של העברה. אולי יש לקרוא את הכשל של פרויד כתצורה של העברה נגדית, המגולמת במעשה, אקט, פעולה, אשר יש בו מן העמדה "כך יש לטפל בנערה זו", מעין עמדה אדונית שכזו. זאת מבלי לקרוא את מעורבותו בכשל המתרחש בצד המטופלת, אשר ניתן לומר אודותיו שיש בו מן האקטינג אאוט – "כך לא יטפלו בי", ואשר מגולם למשל בבחירתה להתאשפז במקום לחזור לטיפול אצל פרויד. כך, פעולתו של פרויד ניתנת לקריאה במסגרת העברה נגדית, ולא כתגובה לקריאת מה שאולי אפשר לכנותו כאקטינג אאוט. אם כן, אפשר לקרוא כי הפעם הראשונה בה מופיע המונח העברה בכתביו של פרויד היא בתצורה של העברה מצד המטופלת והעברה נגדית המגולמת בפעולה מצד האנליטיקאי.

II. ההופעה הראשונה של המונח 'העברה נגדית'

יש הגורסים כי 'העברה נגדית' הנו מושג אשר טבע הפסיכואנליטיקאי ההונגרי פרנצי. אך ככל הנראה לא כך הדבר. עושה הרושם כי המושג הופיע בפעם הראשונה במכתבו של פרויד אל יונג ביוני 1909, בנוגע למקרה של סבינה שפילריין, שם הוא כותב,

"חוויות אלו, אל אף שכואבות, הכרחיות וקשה לחמוק מהן. בלעדיהן, לא נוכל באמת לדעת את החיים ועם מה אנו מתמודדים. אני עצמי מעולם לא נשבתי באופן כה קשה, אך הייתי קרוב מאוד לכך מספר פעמים והיה לי מעבר צר לחמוק דרכו. [...] [חוויות אלו] מסייעות לנו לפתח עור של פיל אשר לו אנו זקוקים, וכן לשלוט ב'העברה הנגדית' אשר אחרי הכול מהווה בעיה קבועה עבורנו; הן מלמדות אותנו להתיק את האפקטים [affect] שלנו כך שישמשו ליתרון/רווח. הן "קללות שנתגלו כברכות"."

באופן פומבי, למיטב ידיעתי, המושג היה בשימוש בפעם הראשונה בפיו של פרויד במרץ 1910, בקונגרס הפסיכואנליטי השני בנירנברג, אשר בו סקר פרויד את המצב דאז של הפסיכואנליזה. ניתן לקרוא זאת כטקסט הנושא את הכותרת 'היבטים [prospects] לגבי העתיד של תרפיית הפסיכואנליזה', שם כותב פרויד –

"חידושים נוספים בנוגע לטכניקה נוגעים לרופא עצמו. הפכנו מודעים ל-'העברה נגדית', אשר עולה ברופא כתוצאה מהשפעת המטופל על תחושותיו הלא-מודעות, וכמעט ואנו נוטים להתעקש לכך שעליו לזהות את ההעברה הנגדית הזו בעצמו ולהתגבר עליה [...] הבחנו בכך כי אף פסיכואנליטיקאי אינו יכול ללכת אל מעבר למה שמותירים לו הקומפלקסים וההתנגדויות הפנימיות שלו; וכתוצאה מכך, אנו נדרשים לכך שהוא יתחיל באנליזה-עצמית ויעמיק בה באופן מתמשך בעודו מכין את תצפיותיו על מטופליו. כל מי שנכשל בהפקת תוצאות באנליזה-עצמית מסוג זה, יכול לוותר באופן מידי על היותו יכול לטפל במטופלים באמצעות אנליזה."

כך קושר פרויד את האנליזה העצמית שעל כל אנליטיקאי לעבור אם ברצונו לטפל באמצעות אנליזה, בשל העברה נגדית כגורם אשר מפריע לטיפול ברמה של הטכניקה, וזה חשוב לשים לב – העברה נגדית מפריעה לטכניקה של הפסיכואנליזה.

באפריל 1910, כותב פרנצי לפרויד בנוגע למושג שהוא מכנה "דיכוי [suppression] ההעברה הנגדית", כמשהו אשר הוא טוען כי יושם עוד לפני הקונגרס שהתרחש ועצתו של פרויד, גם אם לא היה מכונה בהכרח באותו השם. אך כבר מהמושג הראשוני הזה של פרנצי, אשר הוא גורס שלקוח מדבריו של פרויד באותו קונגרס, ניתן לזהות את השגיאה הקריטית שעשה פרנצי בהבנת המונח העברה נגדית בשימושו של פרויד, שכן פרויד אינו מדבר על דיכוי ההעברה הנגדית, הוא אומר - "כמעט ואנו נוטים לכך שעליו לזהות את ההעברה הנגדית הזו בעצמו ולהתגבר עליה". כמעט, קרי – יש הסתייגות, ועם הזמן יתברר שההסתייגות אינה מן הזיהוי של ההעברה הנגדית, אלא מן אופן ההתגברות עליה, או למעשה לא התגברות – אנליזה של ההעברה הנגדית. זה דבר שונה לחלוטין.

פרויד אינו גורס שיש לדכא את ההעברה הנגדית, הוא אומר שיש "להתמודד עמה" [בלעז cope, בגרמנית Bewaltigung], וזה עניין שונה לחלוטין מאשר דיכוי. אפשר לומר כי הפער בין שתי העמדות, של פרויד ופרנצי, הנו קריטי לגבי מהי אנליזה – אצל פרויד יש בכך הזמנה לעבודה, אצל פרנצי מדובר בהצהרה הקשורה בערכאה של הסופר-אגו. ולאקאן מבהיר, הסופר-אגו הוא הערכאה המצווה – "התענג!".