טוויית הדרך

לאחרונה אני קורא מבחר מאמרים וכתבים אקלקטיים יחסית, ועושה בהם שימוש אשר איני מורגל לעשותו. אולי זו התבגרות מסוימת.

ישנה התכנסות שכזו, בקרב אי-אלו, אשר מצופפת הצהרות לכדי טענה. הכרזה בומבסטית, כזו אשר ניחנת בעקשות מסוימת - כהיה ידוע דבר-מה ניחש (גם מלשון נחישות) אודות "קבוצות", אודות "אחרים", ומאידך - אם כי פחות ממוסגר - אודות "אנחנו".

לטעמי יש קמצוץ תימהון בהכרזות בובמסטיות המוכוונות כלפי אחרים - "הדברים כך ולא אחרת". יש המכנים זאת עמדה פוליטית, אני מעדיף לצמצם את הפוליטיקה לכדי קשות עורף. זה לא רק קשור בפוליטי, זה גם קשור באופי. יש בכך מידת עדיפות אשר אינה נטועה רק בעמדה.

ישנן דרכים אשר מטוות (ולא ב-ת') קשרים שונים של התנסות. מדוע לא לכנות זאת כך? איזוהי קשות עורף היא לגרוס כי "כך הוא הדבר" מבלי להוסיף "עבורי" וללא הוספת סימן שאלה בסוף "ולא אחרת". הלא ייתכן כי טוויה אחרת (עבור אחר, עבורי) מסתמנת על ידי טוויית הדרך? על ידי קשרים הנקשרים כמעשה אריגה? כי אין אריגה זו ללא הנחת מוצא כי ישנה אחרות? איזהו שממון מפיש דבר הוא להתבחן על המשמר כנגד ההתנסות. וכך ניתן להעיד רק מניסיון בו מתאפשר להיטייל ללא מתווה סלול מראש [קרי גם - מחשבה].

אצרף שיר נפלא של אמילי דיקנסון.