המוסיקה של תיאודור רייק
החלטתו של המלט
13/12/2020
מקטעים על הפסיכואנליזה, מלה"ע השנייה והשואה
08/04/2021תיאודור רייק, אשר רק ספר אחד שלו [למיטב ידעתי] [1], פרסם לא מעט ספרים וטקסטים בחייו. רייק היה אחד מתלמידיו או מקורביו של פרויד, ומבין היחידים אשר שמרו עמו על קשר טוב עד סוף חייו. רייק אהב מאוד את פרויד, ומותו היה עבורו אירוע קשה עליו כתב.
לטעמי, רייק הוא אחד מאותם פסיכואנליטיקאים שמשתלם לקרוא את כתביהם. הוא לא תמיד הכי מדויק, ובהחלט מרגישים בדמיוני בכתיבתו, אך הוא עדיין מרתק ואפשר למצוא פנינים אמתיות בכתיבתו, לא רק מבחינה פסיכואנליטית אלא גם בתור כתיבה – יש בכתיבתו רגעים מאוד יפים ומרגשים.
הספר בו אני מתמקד היום, נושא את הכותרת 'המלודיה הרודפת: חוויות פסיכואנליטיות בחיים ובמוסיקה' (The Haunting Melody), והוא ראה אור בהוצאה מוגבלת בשנת 1953 והיה לי לא פשוט להשיג עותק ממנו.
זהו ספר בו רייק מנסה להתמודד עם שאלות שונות הקשורות למוסיקה, בעיקר למלודיה, ולאופנים בהם היא קשורה בנפש ופעילותה הנפשית בהבניה הפסיכואנליטית כפי שהוא תופס אותה. אחד המבקרים של הספר, אקדמאי ללא ספק, כתב את הדבר הבא:
כביקורת זה לא מאוד מעניין, אך פליטות הקולמוס מעידות על הזמנה לקריאה, במילים אחרות - זה בהחלט מעניין לקרוא את רייק כותב על מוסיקה ופסכיאונליזה. ובנוגע לרכילות... ובכן... אני פחות מוצא בזה רכילות, יותר מוצא בזה אנושיות. האקדמיה עדיין לא למדה מספיק על מה זה להיות אנושי, שלא לדבר על מהי הפסיכואנליזה. אבל רייק מספק הזמנה לקריאה אחרת, גם אם אני לא יכול לומר שזה הספר הכי מבריק שיצא לי לקרוא בתחום הפסיכואנליזה ומוסיקה - בהחלט אפשר לומר שהוא אחד היותר מרתקים לקריאה. ויש לכך כמה סיבות טובות:
* ה"רכילות", או למעשה - המקרים אותם מביא רייק כדוגמאות, כולל אותו עצמו [רייק ידוע בכך שחשף את האנליזה העצמית שעשה לעצמו, והוא מדבר על עצמו ועל חוויותיו בקליניקה לא מעט]
* הקשר שהוא מביא בין פרויד ומוסיקה, אשר בהחלט מערער את התפיסה הרכילותית הרווחת שפרויד לא התעניין או עסק במוסיקה [עמדה שכיום אני בהחלט חושב שאינה יותר מרכילותית גרידא]
* הניסיון האמיץ להתמודד עם שאלה מורכבת למדי בנוגע למהי מוסיקה בפסיכואנליזה [וישנן פנינים פה ושם, ללא ספק], במיוחד אם קוראים ספר זה יחד עם 'השופר' [אשר ללא ספק מהווה אבן דרך בתחום]
* ושוב, כתיבתו היפה של רייק אשר יש בה משהו נעים ומזמין מאוד לקריאה, משהו שהיום אנו פחות נתקלים בו בכתיבה של פסיכואנליטיקאים [אסתטיקה זה חשוב, מתישהו זה קצת נזנח לטובת "טכניקה", אבל כמו שאומרת שארפ – טכניקה בלי אומנות זו לא פסיכואנליזה]
מצרף לכם מובאה קטנה ויפה מתוך הספר. אולי אשתף עוד בהמשך.
----
[1]
הספר שראה אור בעברית הוא השופר בהוצאת רסלינג, וגם זה אינו הספר המלא אלא חלקו הרביעי והאחרון של ספר נרחב יותר העוסק בדת ופסיכואנליזה.
זהו ספר מרתק ומעניין מאוד, אשר ראוי לקריאה בצירוף התייחסויותיו של לאקאן בסמינר 10 על החרדה, ומההקדמה לסמינר שלא התקיים, על שמות האב [גם הוא יצא בעברית בהוצאת רסלינג].
[2]
מילה או שתיים על הציור שבחרתי להציג, זהו ציורו של ג'ון רוג'רס הרברט המציג את מרי ודיוויד ריזו, אשר היה המזכיר שלה. אומרים שהשפעתו עליה הייתה ניכרת, ובשל התהפוכות הדתיות באותה העת גם נחשה למסוכנת ולכן הוא הוצא להורג אל מול עיניה. הציור מציג אותה מנגנת ומביטה בו מנגן, והוא מביט חזרה בה, לא ברור אם הם מביאים זה בזו או בכלי הנגינה, או גם וגם, אך את ההפנוט וההתענגות בעודם מנגנים יחד - ובכן, יש בכך מן האהבה.
התמונה מתוך:
"Mary, Queen of Scots and David Rizzio" by John Rogers Herbert (1510)
אני קורא ספר של רייק בו הוא מנסה להתמודד עם שאלות שונות הקשורות למוסיקה, בעיקר למלודיה, ולאופנים בהם היא קשורה בנפש ופעילותה הנפשית בהבניה הפסיכואנליטית כפי שהוא תופס אותה. קריאה מזמינה ומרתקת.
