על גראמה ודקדוק

בסמינר 6, לאקאן ניגש [מנסה לגשת] אל האיווי עם מבט אל עבר הסטרוקטורה, אל המבנה, המבנה של המחזה 'המלט'. המבנה זה התצורה הטופולוגית של מה שהוא מכנה הגרף [של האיווי] ואשר אפשר גם לכנותו במונח גראמה (gramma). כך גם צורת הגרף בפני עצמה מהווה גראמה.

מהי גראמה? מילר מוסיף הערה לטקסט ומבאר כי גראמה היא כתיבה, אות או אלמנט אשר באמצעותו מעצבים או מגבשים מושגים. מילר היה צריך להעמיק קצת יותר. גראמה מופיעה באנגלית בשתי תצורות, שתיהן תקניות - gramma במשמעות של אות, תו; וגם grama, נגזרת של הראשונה, ומשמעותה גם קסם, הקסמה (magic, enchantment). מכאן מגיע המושג gramary, grimoire, ספר קסמים. הדקדוק (grammar) קשור בקסם ובמסתורי.

במובן של אות, גראמה יכולה להיות גם ציור נרחב יותר, כמו למשל בכתב הסיני או בכתב החרטומים. היא יכולה גם להיות אות בשימוש מתמטי או של הלוגיקה, כגון - objet a, או ה-S השסועה. אבל גם המבנה עצמו, אומר לאקאן, הוא גראמה, זאת אומרת - הגרף עצמו הוא תצורה של גראמה, הוא מהווה תצורה סימבולית המתייחסת למשהו אחר בפני עצמו.

קצת לפני כן, אומר לאקאן שאנחנו יוצרים את האלפבית של שיח הלא מודע עם איברי גופנו. זה ניסוח מדהים, ונראה שהוא אומר אותו בחולף, על הדרך, לפחות באופן בו הטקסט מסודר. זה לאקאן של סמינר 6, כן? ובכן, מה זה קשור לגראמה? זה אומר שהגראמה נוצרת, או נכתבת, דרך הגוף. הגוף עצמו מעורב בכתיבת הגראמה. האותיות קשורות בבשר, קשורות בהתענגות. אפשר להסביר משהו מזה [רק משהו] -

אמר לי לא מזמן מכר קרוב שמספרים הוא מבין, יש בזה היגיון – 1, 2, 3, ואילך. 1 קטן מ-2, 2 קטן מ-3. אבל כשזה מגיע לאותיות – הוא אף פעם לא זוכר את הסדר, כי זה רנדומלי, אין בזה היגיון, זה פשוט ככה. אין משמעות באות לכשעצמה, גם אם אפשר לפרש אותה בקונטקסט נתון [ואנו יודעים שהקבלה מנסה לתת משמעויות באות, וגם מה התוצר הקבלי של מהלכים אלו... לרוב התענגותי מאוד].

לאקאן ממשיך, ומגיע אל מונח שנקרא "שעת האמת", או אולי "רגע האמת", העברית קצת שונה מהצרפתית כאן [וגם האנגלית לא ממש צולחת עם זה]. זה הרגע בו קושר לאקאן זמן והוויה, ומזכיר לנו שזמן הוא תוצר של דקדוק (grammar). ראוי שנשמע – gramma.

דקדוק [בעברית מלשון "דיוק"] זו הפרקטיקה של הגראמה, והיא מתייחסת לחוקי השפה. זו אחת משבעת האומניות של ימי עבר, והיא משויכת לטריוויום יחד עם לוגיקה ורטוריקה. היא עוסקת באופן שבו כותבים, מחברים מילים ומשפטים, היא למעשה עוסקת בהרכבה. השפה בנויה כמו פאזל, במובן הזה, ישנם אלמנטים, יחידות קטנות, אשר מרכיבים אותן על פי חוקים מסוימים [או בהינתן חוקים מסוימים, לפעמים ההרכבה היא לא על פי חוקי הדקדוק, אלא למרות חוקי הדקדוק].

הציור שבחרתי למאמרון הזה, מתייחס גם הוא לגראמה. בכתב המוסיקה עצמו יש גראמות, למשל – תווים. קוראים אותם באופן שונה מאוד מאשר שפה מילולית, מאחר והייחוס שלהם אינו למשהו אשר מקבל משמעות מילונית בדיוק, זה לא מתייחס למובן בתצורה הזו. עם זאת, גם לשפת המוסיקה יש חוקים כמו בדקדוק, יש אופני כתיבה וקריאה, וכמובן שהיא עוסקת בקומפוזיציה, בהרכבה. בציור הזה, מכווין אותנו המוסיקאי עם קשת הכינור אל דפי התווים, אשר המוסיקאים [וגם המתבונן בתמונה] נמשכים להביט בנקודה אליה מצביעה הקשת, כמו מהופנטים, שבויים בקסם הנקודה הזו על דף התווים. זאת למעט המוסיקאית, אשר לה תווים משלה, ומאחוריה דמות ססגונית המחזיקה בכוס משקה מעל ראשה של המוסיקאית, ועל מבטו אפשר לתהות – על מה הוא מסתכל וממה הוא נהנה, האם הוא מוסיקאי? האם המוסיקה מעניינת אותו? האם הוא זומם לשפוך על המוסיקאית את המשקה? האם הוא מתבונן בחמוקיה? מאחור, ברקע, אנו רואים שתי דמויות עסוקות בשיחה מבודרת למדי, לחייהם סמוקות, אולי משתייה מרובה, אולי מצחיק ושעשוע, והן מביטות במה שנראה כאותה הדמות הססגונית, אולי מרכלות וצוחקות עליו ועל מעשיו. הנקודה בדף תווים אינה נקודת העניין בתרחיש המצויר למולנו, אשר ללא ספק מציג את הקסם המהפנט שבמוסיקה, המסיח את הדעת מפני המתרחש אשר ללא ספק קשור במשהו מהותי הרבה יותר, קשור במיניות.

זמן, אם כן, הוא תוצאה של דקדוק. רק בדקדוק יש לנו – עבר, הווה, עתיד. הפועל מוטה על בסיס כך. ההווה, למעשה, הוא רגע הדיבור עצמו, ואין שום הווה אחר כי לא ניתן לתפוס "הווה", מבחינה קונספטואלית, באופן אחר. ברגע שמתייחסים אל ההווה – זה כבר בדיעבד, עבר. לכן מתאפשר הווה רק דרך הדיבור.

עצם כך שזמן הוא קונספציה הדורשת דיבור, הדורשת דקדוק, יש בכך גראמה, זה מוביל את לאקאן באותו המקום גם לומר שהאלפבית של הזמן דורש מבנה של שפה. אנחנו יכולים לעשות את הקישור שלאקאן כאן עושה אלא במרומז ולומר - אם האלפבית, הגראמה, נכתבת בשפה של הלא מודע על ידי איברי הגוף, אז הזמן עצמו נכתב על ידי איברי הגוף. זו עוד דרך לזהות משהו מהקסם של השפה, אשר פרויד התייחס אליו עוד בתחילת דרכו, הפעם דרך הגראמה והדקדוק.