כמה מילים על "היום שאחרי" מאת שירה אס

אני לא יודע מי את, שרון אס [כך כתבתי לפני שחיפשתי את שמה באינטרנט, פעם לא היה ויקיפדיה שימציא לך הסברים לא נכונים על טבעם של אנשים שמעולם לא פגשת], אך בסיום קריאתי את "היום שאחרי: מסה על פרידתו של סופוקלס מהשירה" דרשו המילים להיכתב דרך אצבעותיי, והנה הן נכתבות.

את הספרון הקצרצר הזה מצאתי דחוס בין ספרי משוררים ידועים יותר, כמעט ונבלע אל תוך עומק המדף. זוהי אכן מסה, אם כי מסה הכתובה בשירה [וכמה חבל שכמעט ולא כותבים כך בימינו], על סופוקלס ואדיפוס, אך לא בכך מדובר.

יכולתי לפספס את הספרון הזה בקלות, ואני מודה שלא שמעתי עליו טרם לכן; גם לא הכרתי את המשוררת, הכותבת, המחברת, שרון אס עד כה [וויקיפדיה לא עזרה לי להכיר טוב יותר מהקריאה בספרון].

איני יודע להסביר מדוע בחרתי לרכוש את הספרון הזה, אולי רק אומר שטרם הרכישה עמדתי וקראתי באמצע חנות הספרים עמוד אחר עמוד, וכאשר כמעט הגעתי לאמצע הספרון הבנתי שאם זה מה שקורה [מה שקורא] יש לשלם. זו עמדה פסיכואנליטית, כמו גם עמדה של בחירה באומנות – וכדי שתהיה אומנות יש לשלם מחיר [כן, זהו מסר פוליטי, לפעמים גם זה קורה].

מעטות הפעמים שלאחר קריאה אני חש צורך לכתוב בעוצמה כזו. אני מייחס את התחושה לא רק למה שנכתב, אלא גם למה שלא נכתב. ובכל זאת, לולא היה נכתב דבר מה – אולי לא הייתי חש בכלל. כך נפתח הספרון:

"היום שאחרי שרון אס"

אלו הן המילים בעמוד הראשון של הספר וכריכתו האחורית. הקורא אמור להסיק מכך כי "היום שאחרי" הינה כותרת הספרון, ו-"שרון אס" המחברת. אך בכל זאת, כתוב "היום שאחרי שרון אס" – וזה מתאר באופן מעורר ומפעיל מאוד את התחושה שעוברת בי עתה, לאחר קריאת הספרון. עתה זה היום שאחרי שרון אס שנכתבה/כתבה את הספרון הזה, עתה זה היום שאחרי הקריאה בספרון של שרון אס, אותה קריאה אשר גורמת בי לרחש ודחף לכתוב גם [ואולי בגלל] שהיום הוא היום שאחרי. זה מותיר בך רושם, זה מפעיל.

מבחינתי זו מחמאה מאוד גדולה לשרון אס, זו שאיני מכיר אלא דרך הספרון הזה, מחמאה המכוונת לכך שיש בספרון הזה – מהמילה הראשונה ועד האחרונה בו – הזמנה לקרוא משהו אחר. שירה מהסוג שמותיר אותך, ביום שאחרי, עם השאלה "מיהי שרון אס שנכתבה כאן", כמו גם "מה נקרא כאן?" [וגם "מה נקרה כאן?"], ולכן בהכרח – "מי זה הקורא שנתקלתי בו במה שנקרא [נקרה] כאן?". זו מחמאה שמזמינה אתכם לקרוא.

השורות הראשונות בספרון נפתחות בהערת שוליים, בכוכבית. אצטט ללא גרשיים כדי להבהיר:

*

לסופוקלס יש סוד. הוא קורא לסוד

אדיפוס בקולונס.

 

יש דרכים שונות להחביא סוד. הדרך השכיחה

שברון לב.

ויש לומר כי לא רק לסופוקלס יש סוד [מן הסתם, פרויד היה אומר – מין הסתמי]. גם לנו הקוראים יש סודות [מן הסתם], אך איננו כותבים אותם בכוכבית [האומנם?], אנו קוראים אותם בין השורות.

הקורא [במקרה הזה אני] מתבלבל מהמילים, נותרים בו רשמים. כל רושם כזה, כמו נוגע באיזה סוד, באיזה "שברון לב" או הערת שוליים שלא נכתבה [או, שלו נכתבה], כמו "היום שאחרי" מבלי לציין מה היה "ביום לפני". רק להותיר איזה רושם, סימון של קפל בנפש, זכר למגע-ידיים שאין יכולת לדבר אותו. כוכבית.

ולא אמרתי מילה על השירה, המסה על פרידתו של סופוקלס מהשירה, פרידה מהשירה הנכתבת בשירה. או על ההתרחשות המפעילה שמתרגשת בין כפלי המילים והשורות בכתיבתה של שרון אס. בקריאה את המסה שכתבה שרון אס, אשר איני יודע מה הייתה אומרת על מה שנכתב פה כתגובה [ואשר ייתכן ומעיד עליי הרבה יותר מאשר על הספרון עצמו והכתוב בו].

ואם זו לא סיבה מספקת לרוץ ולקרוא את [לאחר ששילמתם בעבור] הספרון הזה, את השירה הזו, שמפעילה את הקורא [אותי למשל] באופנים כל כך עמוקים – אז לאיזו סיבה נוספת אתם זקוקים? איזו סיבה יש לדבר הזה שנקרא יצירת אומנות, אשר מצדיקה את קיומו יותר מאשר הסתמי הזה שפועל באופנים לא-מודעים, מפעיל אותנו באופנים לא ברורים, במפגש עם יצירה?

אולי זהו ספרון קטן, כמעט ולא מורגש בין ספרי משוררים עבי-כרס על מדף בחנות הספרים בשל גודלו, אך הוא מורגש מאוד [!} ומזמן לכם קריאה אשר אינה רק מפתיעה אלא גם תפגיש אתכם עם משהו אחר בכם. וזאת מעבר לכתיבה היפה, האנקדוטות הנפלאות, והמורכבות המוגשת בספרון הזה. בקיצור, לכו לקרוא.