יצירה פוליפונית: בין קול יחיד וקול רבים
על שפת-גוף והטעמה
21/09/2019
ברכתו של פרויד לארנסט ג'ונס
12/10/2019הדרך מהותית יותר מהתוצאה. זו יכולה להיות חרב-פיפיות [פי/פיות], אך רק אם מתבלבלים לרגע בין מוצא-פי ומוצא-הפיות. זאת אומרת, בין קול יחיד וקול רבים.
"כאשר זה "מדבר" בלא-מודע, אנו אכן מוצאים את האחדות הדרמטית [...] אך דרמה זו אינה בהכרח מתרחשת "בגוף ראשון". אפילו נתהה האם המאפיין המהותי של מבני הלא-מודע אינו למעשה כי הם כוללים קולות אחרים מאשר זה "בגוף ראשון"." [1]
חרב-פי יכולה לדקור באחר. דקירת האחר יכולה לדקור גם בי. הפגיעה באחר היא הפגיעה בי, באחרות שבי, זוהי פגיעה בדיבור. כך מוצא-פי יכול לדקור גם בי, דקירה החודרת את המעטפת המגנה [שוב אני נזכר באנזייה, כמו כאן] – זה דוקר בלב, זה מבלבל.
יש בכך משהו מביך, במוצא-פי אשר משמש נגד מוצא-פי [מתהפך והופך משלי לנגדי אל משהו אחר]. אותו המסמן, תחילה נטול ייעוד, עובר עיבוי - מקול יחיד לקול רבים, מגלם בו-זמנית אני והנני, ונקשר במפתיע כמוצא-פיות. אני מסמיק, בין אם מכעס או ממבוכה, צער או כלימה, אל נוכח התחושה המהדהדת בגוף – מעטפת הגוף מאדימה, נוכחת בלהטה.
"חיות רבות משתמשות בכלים הגנתיים ואגרסיביים היוצאים מגופם (עור), אך חלקם גם מוציאים נוזלים צבועים על מנת לחמוק, להתחבא, ולהרתיע את האויב. בו-זמנית, עם זאת, צביעה מגוננת, כגון הסמקה בבני-אדם, הופכת בעלי-חיים אלו לבולטים. המסמיקים חשים כאילו גופם נעטף במעטה חם." [2]
האם אני מסמיק [נבוך] מהדברים שאני אומר מעצמי? או מהדברים שאני אומר בעצמי? אל עצמי? האם אלו הם קולות שונים [כמו זה], או תצורה הפוכה של אותו הקול [כמו זה]? מוצא-הפיות משתלב במוצא-פי, האם יש פוליפוניה באותו פה יחיד דובר ושר? אם זו פוליפוניה, אם מה שמדובר [כפל לשון מורכב] הינו רב-קולי [רב על קולי], אזי יש בכך מנגינה ולחן, מופע ווקלי-מוסיקלי [יש בכך מן המבט].
אני נבוך אל מול המדובר [שומע רב-קוליות ומתפעם], ומגלה במוצא-פי קול(ות) אחר(ים) אשר תמיד נכח(ו) שם [בדיעבד]. זוהי חוויה של פיצול, יש בי פוליפוניה של קולות [כל אות], והם כולם חלק בי -- אך לא כולם אני [ולא כל חלק הוא יש]. לא כולם מספרים את הסיפור שאני מספר על ואל עצמי.
אני מובך ומסמיק כאשר אני שומע את הקולות [הכול אות], כאשר מוצא-הפיות חושף את העירום והערווה בשפה, כאשר מוצא-הפיות מפגיש -- פה אל פה, בנשיקה –- את חומריות הדיבור במשק השפתיים [וכבר כתבתי על כך כאן], כאשר אני חש באזור הארוגני [ארוטוגני, מלשון ארוטי-גנוס, הכולל גם את השפה וגם את הלשון] כמוצאו וסוגרו של מוצא-פי, וכי ישנו אותו הדחף [היחיד? הפוליפוני?] המוביל בהיווצרותו של מוצא-פי זה.
"[באשר לדיבור טרם האלפבית] הוא מציג בפנינו סובייקט אשר עליו להתמודד עם מעין מפלצת, "מפלצת אוראלית" כפי שהוא מבטא זאת, שם קשרים נוצרים אשר אינם מגיבים לסדר לקסיקלי, שם ישנם אפקטים מעורפלים, דמיון צלילי, חיתוכים יחידיים, שם המשפט הבנאלי ביותר יכול להתהוות, מאחר והוא נשמע במעוקם, כך הוא [לאקאן] אומר, להתהוות לכדי "המשפט המעורפל ביותר אשר אי-פעם חמק מבין שפתי האורקל"." [3]
לפתע אני כואב. אני נזכר. אני חש בתנודות הקול [הכול] בבשרי. ככלי נגינה עתיק יומין, מיתרי שריריי מתוחים, תיבת התהודה אשר הינה גופי [כמו המיכל של ביון] מבקשת את הדיבור, את הצליל, את הטון; מבקשת להכיל את המרווח המאפשר לצליל להישמע ולהתעצב.
ה-âme, ה-soundpost, או הפסיכה, ממוקמת בין פלטות מיכל התהודה [4], ואני חש בריווח בבשר כהיות חלק חסר, כפער המבקש להיסגר [יש בכך בקשה לסוף]. אך בזכות זה הרווח מתקיים המתח, על אף התשישות, בזכות תיבת התהודה והחלל הריק המתקיים כחלק [חסר] בי, מתאפשר מוצא-פי, מתאפשר ההדהוד כמוצא-פיות.
בזכות החסר המתקיים במיכל הריק [ביון הבין זאת היטב] יש מקום להבעה והדהוד הניגון העתיק [הארכאי] של עצב ושמחה, בלי [ולאחר עם] מילים. זהו החסר המוגבל במעטפת-הגוף ובזכות הפתחים הטבעתיים שהיווצרות מילים מתאפשרת, בזכות חסר זה ישנה בקשה [דחיפה] לשיר [לסגור את הרווח תוך הוצאה] את הלא-ניתן לומר.
"Die Musik ist ein Weib." [5]
"אם הקול, בתפיסתנו, בעל חשיבות, אז אין זו ממוקמת בכך שהוא מהדהד בחלל מרחבי ריק.[6] הפריצה [intrusion] הפשוטה ביותר של הקול במה שמבחינה בלשנית נקרא הפונקציה הפאטית [phatic function] שלו – אשר אמורה להיות במשלב הפשוט ביותר של יצירת מגע, כאשר למעשה מעורב בכך משהו מאוד שונה – מהדהדת בחלל הריק אשר הינו החלל הריק של האחר הגדול כמות שהוא, יש מאין [ex nihilo], אם אפשר לומר זאת. הקול מגיב למה שנאמר, אך אין הוא יכול לענות על כך [לקחת על כך אחריות]. במילים אחרות: על מנת שהוא יוכל להגיב, עלינו לאגד [incorporate] את הקול כהיות אחר ממה שנאמר [...] בדיוק מסיבה זו ולא אף סיבה אחרת, במנותק מאתנו, קולנו נשמע לנו כצליל זר." [7]
אך יש בכך עצב, במנגינה. יש, משמע לא-הכול בחסר [האובייקט מתנגד]. זוהי אותה חרב-פיפיות אשר כיניתי "הדרך מהותית יותר מהתוצאה". את התוצאה אנו יודעים, הסוף אחיד וקבוע [האובססיבי אינו טועה בכך]. אך הסוף אינו מהותי [אין הוא המהות שלי], כאמור - האובייקט מתנגד.
להתנגד למוות, לסוף, זוהי הדרך. זוהי [זו היא] דרך החיים. זוהי גם מוסיקה, דיבור, קול. כל עוד אני מדבר, מלחין וכותב את השיר שהנני ["אני שיר" אמר לאקאן; "כל אדם משורר בליבו" אמר פרויד], כל עוד ישנה פוליפוניה [מוצא-פיות] הנשמעת במונופוניה [מוצא-פי], המהדהדת בגוף, המהדהדת במפגש בין גופים [שפה ושפה, גוף וגוף; זוהי מיניות], ישנה התנגדות למוות.
"מאחר והדחף אשר דוחף את החיים קדימה שואף להרוס את אתמול על מנת לפנות מקום למחר; על עלי-הסתיו להירקב על הארץ טרם האביב יוכל להפוך אותה למדשאה ירוקה. החיים אינם יכולים להעמיס על עצמם את קבריהם של ימי-העבר, ומגירות מלאות במכתבים [letters, גם אותיות] ישנים, אם נתבונן בכך [בתרגום אחר "בהם"] מנקודת מבט זו, במהרה ייראו כבתי-קברות." [8]
בכדי שתהיה התנגדות למוות, על השפתיים לעבוד. על השרירים לפעול, על הגוף לרווח בבשר, על הפסיכה [âme] להתמקם כחסר, על החסר להתקיים כמרווח נשימה ["אני נושם"]. לא יכול להיות מפגש גוף וגוף, שפה ושפה, ללא מרווח.
להסכים להתמקם כאובייקט [לעיתים כסמבלנט, לעיתים כוויתור, אך תמיד כהתנגדות - כדי שמשהו יוכל להיכתב], זה להסכים להתמקם כמה שמרווח בסובייקט, כמה שמאפשר לסובייקט עוד. זה להסכים להתמקם כאובייקט אהבה, כאובייקט הדוחף לעוד, כאובייקט המאפשר מוצא-פיות. כאובייקט המאפשר את כך שהדרך תהיה מהותית. כאובייקט המתנגד למוות.
"עם זאת, תחת רהיטות שאינה עייפה מלהפיק את סיפורי-הבדיה שלנו, ניתן לשמוע את מלמול אוהבי השפה, כגון גלילאו, ממלמלים עבור אלו אשר שת ליבם לשמוע, 'אך עודנה זו מדברת, אך עודנה זו יודעת, עודנה מציבה השפה את הגבולות למה יכול להיאמר ומה לא יכול להיאמר" [9]
אין זה פלא [גם אם מפליא] שכך נוצרת אומנות [art-iculation]. אין זה פלא [גם אם שכחנו זאת בימינו] כי זו אומנות היצירה [יצירת האומנות] אשר הינה תכלית האנושות. ואולי זה כן פלא, אם עדיין לא קראתם זאת, כי בזכות כך [אם רוצים] אפשר לומר [וליצור] עוד. [10]
[1]
מתוך מאמרם של ז'אן לפלנש וסרג' לקלייר (Leclaire), "הלא-מודע: מחקר פסיכואנליטי". תרגום שלי לעברית.
[2]
מתוך מאמרו של סנדור פלדמן, "הסמקה, פחד מהסמקה, ובושה" / "Blushing, Fear of Blushing, and Shame". תרגום שלי לעברית.
[3]
מתוך "הנכתב בדיבור" / "The Written in Speech" מאת ז'אק אלן-מילר. תרגום שלי לעברית.
[4]
כתבתי על ה-âme, הפסיכה, בהקשרה המוסיקלי בכלי נגינה מסוג כינור ובהקשר אל השירה ומבנה הנפש [כאן].
[5]
"מוזיקה היא אישה", כך כתב ווגנר במכתב מפורסם אל ליסט.
ליסט אמר, בהקשר אחר אך לא במנותק מכך, "היזהרו מפספוס הזדמנויות; אחרת ייתכן ויום אחד יהא זה מאוחר מדי." וכך נכתב בשירו:
Es muß ein Wunderbares sein
Ums Lieben zweier Seelen,
Sich schließen ganz einander ein,
Sich nie ein Wort verhehlen,
Und Freud und Leid und Glück und Not
So mit einander tragen;
Vom ersten Kuß bis in den
Tod Sich nur von Liebe sagen.
ובאחד התרגומים לאנגלית:
It must a rapture be,
the love of two souls,
to consume each other totally,
never conceal a word,
and joy and suffering and hardship
all with each other share;
from the first kiss until death
only let love be told.
[6]
"אז אין זו ממוקמת בכך שהוא מהדהד בחלל מרחבי ריק", כך אני קורא אצל מילר ותלמידיו, וזאת בהישען על אמירות של לאקאן. ובכן, לאקאן ומילר לא תמיד מדייקים, גם אם זו לא בדיוק טעות. זו דעתי בנושא לעת עתה:
הגוף אינו מלא, הוא מחולל [כפל מילים חשוב, מדובר במיניות]. הגוף נגוע, נוגע, יש בו נגעים. החללים הריקים בו מאפשרים קול, לא מבחינה סונרית – מבחינה מבנית. הסטרוקטורה של הגוף המובנה בשפה, אם אין במבנה זה חללים [כפל לשון קריטי לא פחות] אין זה גוף, אין בו קול.
חשיבותו של הקול הינה גם בכך שהוא "מהדהד בחלל מרחבי ריק", מאחר ורק כך יכול הוא להדהד בחלל מרחבי המגלם תיבת תהודה. רק כך יכול הקול בריקנותו, לא רק בקול כסונורי, להוות כלי עבודה פסיכואנליטי. הוא מהדהד מאחר וזו הפסיכה ["אני נושם"] אשר כמו נשימה מתאפשרת רק כאשר ישנו חלל מרחבי ריק. ואלו הן הנשימות, כמו השירה, אשר מפעילות את הגוף, בית החזה, הסרעפת, השרירים הטבעתיים, הגרון, וכן האוזן.
אפשר לומר, בקפיצה לוגית קלה, כי החלל המרחבי הריק הינו הלא-כול [לא קול] כחלק בלתי-נפרד מן הסטרוקטורה של הגוף [ישנה נשיות גם באישה וגם בגבר, יש לא-קול במות הגוף]. החלל מגלם תחת מעטפת-הגוף, בהפנייתו של אנזייה, את אותה מעטפת-צליל [ראו כאן] היוצרת חלל מרחבי המאפשר את קיומו של הקול כחסר סונורי, כאובייקט. אין חסר ללא רישום סימן של חסר, ואין ממשי ללא שפה.
[7]
מתוך סמינר 10 של לאקאן. תרגום שלי לעברית.
[8]
מתוך "בהגנת הביוגרפיה"/"A Defense of Biography" מאת מארי בונפרטה. תרגום שלי לעברית.
[9]
השורות האחרונות מתוך ההקדמה לספרו של ז'אן-קלוד מילנר "למען אהבת השפה" / "For the Love of Language". תרגום שלי לעברית.
[10]
ואת ה-"עוד" הזה, אני בוחר להוסיף בהערת שוליים. אולי מאחר וישנה תמיד הערת שוליים, עוד תגובה לטקסט. כך כותב פרויד ב-"האני והסתמי", בתרגום שלי לעברית:
"שוב ושוב אנו מוצאים, כאשר אנו מסוגלים להתחקות אחר מתקפי הדחפים, שהם חושפים עצמם כנגזרות של ארוס [...] אנו נדחפים למסקנה כי דחפי המוות הינם אילמים מטבעם וזעקת [בתרגום אחר - מחאת] החיים ממשיכה לרוב מן ארוס.
וכן מהמאבק נגד ארוס! כמעט ולא ניתן להטיל ספק כי עקרון ההנאה משרת את הסתמי כמצפן במאבקו נגד הליבידו – הכוח אשר מנכיח פרעות בתהליך החיים."
----
התמונה מתוך:
The Battle of San Romano by Paolo Uccello (1438-40)
