על שפת-גוף והטעמה
הפסיכואנליטיקאי הוא תגובה לפרויד
10/09/2019
יצירה פוליפונית: בין קול יחיד וקול רבים
09/10/2019אין תגובה. גם זו דרך להתחיל לכתוב, ויש בכך שפת-גוף מסוימת.
ישבתי [בלשון עבר] בבית-קפה. זו הייתה שעת בוקר מוקדמת, מוקדמת מידי. שעה בה הרחוב הומה מידי. שעה בה אנשים יוצאים ונכנסים בבתי-קפה, מזמינים דברים חמים בימים קרירים, באים והולכים. באותו היום ישבתי [כמו עכשיו] בבית-קפה, היה זה אחד מאותם בתי-קפה תל-אביביים [שלא כמו עכשיו] אשר יש בהם אולי ארבעה שולחנות לישיבה. קטן, צפוף ומאוד פעיל.
אומנם סביבי המולת-בוקר דחוסה, אך באותה עת יכולתי לנתק עצמי [היה בכך שתיקה מסוימת] ולהתמקד במשהו אחד. לקרוא סמינר של לאקאן, או מאמר של פרויד, או אולי היה זה טקסט תאורטי... אני כבר לא זוכר [גם בכך יש שתיקה מסוימת], אם כי לבטח אזכר במשהו מכך לאחר שאסיים לכתוב או לפרסם את הטקסט הזה [אשר אינו טקסט תאורטי].
יכולתי לשבת בסוג של דממה [גם בכך יש שתיקה מסוימת], להתמקד במילים החולפות מול עיני כמו אותם אנשים נכנסים ויוצאים מבית הקפה, אך שאריות המילים היו נטבעות בי, רשמים, תובנות והבנות [בעוד אני כותב זאת, לשוני נזכרת בטעם הקפה מאותו הבוקר, דלוזיית-טעם קלה ומרירה מימים תמימים יותר]. כיום [כמו עכשיו], איני יכול לאותו הריכוז של פעם [אותה התמימות]. הטעם המריר של הקפה חריף יותר, מדויק יותר. את ההחמצה קל יותר להרגיש, ותנועת בגדיהם של אנשים באים והולכים התחלפה בהבעות פנים, מנחי ותנועות גוף, נוכחות אנושית אשר יש בה טעם המסמא על עיוורון-העבר שהיה בי [וגם זו הייתה לשתיקה מסוימת].
אך באותו בוקר דאז, הרחק מכל אותן דאגות נוכחות, ישבתי באותו בית-קפה דחוס וקראתי, או אפשר לומר עבדתי [טרם הגעתי לעבודה] במה שרק התחלתי להבין כי חשוב לי באמת. לפתע, משהו אחז בי בתשומת-לב [התשומה של הלב], והבטתי דרך זגוגית חלון הכניסה של בית-הקפה, זגוגית צמודה לשולחני [ממש כמו זו הצמודה לשולחני בבית-הקפה בו בחרתי לכתוב זאת]. ברחוב מבעד לזגוגית חלף אדם בא בימים, שיערו לבן-אפרפר קצר, לגופו ז'קט חליפה [חליפין] חורפי ארוג ומסוגנן, עטוף [מעטפת] בצעיף ססגוני בצבעי סתיו, משקפיים מיושנים ומעט מעוגלים [ארכאי] על אפו, חולף על פני מצד אחד לצד שני, ונעלם במורד הרחוב.
לא היה ספק בלבי [אך כמובן שרק בלבי] כי היה זה לאקאן, עובר מולי ברחוב בשעת בוקר מוקדמת. [2] זו הייתה הרגשה מטופשת למדי, מאחר וכמובן שלא היה זה הוא, אך היה זה לאקאן. למחצית-השנייה [מחצית בלבד], חשתי מבולבל אל מול המחזה ההזוי [אך נחמד מאוד], ושכחתי מהקריאה והאנשים היוצאים ונכנסים. היה בכך בהירות מסוימת, מיצוי של תחושת-דיוק, ובאותו רגע מסוים לא היו בי ספקות – אני רואה את לאקאן. זה היה הזוי. בו-ברגע כמו נפל אסימון - הטלפון פועל, אפשר לדבר.
מהו המפגש [יש בכך מפגש] המוזר הזה? הוא מתחיל ב-"אין תגובה" [הרי כך התחלתי הפעם]. היעדר התגובה, לפעמים, הוא תגובה מהותית המסמנת מפגש. כתבתי – "גם זו דרך להתחיל לכתוב", מכאן שישנם סוגי כתיבה אחרים "ויש בכך שפת-גוף מסוימת".
כיום [זאת אומרת עכשיו], כאשר אני יושב בבתי-קפה לא תל-אביביים, מוקף באנשים נוכחים ודובר במילים משלי [אשר אינן שלי מהרגע בו ניתנות הן לכם], אני חש בוויתור בכתיבה [כמו גם בקריאה] באופן יותר ממשי. כך השתיקה [בין אם בבתי-קפה, בכתיבה, בדיבור, בקריאה] מדברת בגלים מדויקים יותר.
זהו טבעו של גל [בין גאות ושפל] לפעול עם גלים אחרים, באינטראקציה, דרך מפגש. וכוסות קפה [מדויק טעמן ככל שיהיה] אין בהן הרבה גלים, וגם הן נגמרות מתישהו. למזלי [ואולי גם מזלכם אם מצאתם טעם בדברים אלו], לכל כוס קפה יש מחיר, וכל עוד [קול עוד] ישנה עבודה – ישנו סיכוי כי אפגוש גם את פרויד [ואולי גם אתכם] בבית קפה. ואם זה יקרה, אל תהססו להפריע לי לקרוא ולכתוב, הפריעה היא בחיים. [3]
[1]
לאחר שבחרתי בכותרת, "על שפת-גוף והטעמה", היה עליי לכתוב על כך דבר מה [אפרופו דברים שנכתבים]:
המילה "הטעמה", מלשון "טעם", ידועה [לתקוותי לפחות] בהקשרה לטעמי המקרא, אותם למדתי כחלק מפרשת בר-המצווה שלי מאת סבי, הרב יהודה (דני) לוזון, אשר היה גם לחזן כשרוני ומיוחד בקולו. בעת כתיבת שורות אלו, אני גם מזהה את הקשר בין הגוף והצליל [כפי שמעסיק אותי בימים אלו בכתביו של זיגמונד פייפר והדוקטורט שאני כותב על המיתוס של אורפיאוס].
לפני שנים [והנה אני נזכר כי גם בעת בה התרחש המפגש הזה עם לאקאן, והרי אמרתי שעוד אזכר במשהו על כך], העסיקה אותי רבות סוגיית "טעמי המקרא" בהקשר של יהדות ופסיכואנליזה. למעשה, היהדות הטעימה את השפה [את הכתוב ואת הדיבור] בשירה. היהודי שר את הטקסט, טועם אותו בשפתיו ולשונו, בגרונו וחלל פיו. הוא משתמש בגופו כדי לתת טעם ב- [לא רק לטעום את ה-] טקסט, טעם אשר מכוון [כמו גם אליו עצמו] אל האחר [קהל הציבור, אלוהים]. ישנו קשר ביהדות בין הטעם ואופני סיפוק שונים [אוראלי ואינבוקטורי, הפה והאוזן בפעולותיהם השונות], ישנו קשר בין הכתוב והסיפוק בגוף.
יש ללמוד מכך, למשל - עד כמה עצוב הוא שבימינו מדברים בגינוי על שירת נשים כערווה [אך עד כמה מדויק], הרי זוהי בדיוק תכליתה של הטעמת המילה [לתת טעם במילה על שלל מובניה]. זוהי פרקטיקה של ארוטיקה [כיסוי הערווה] ומיניות [הסיפוק בערווה] השזורות זו בזו, פרקטיקה המאפשרת קהילה או חברה. הדרת הקול הנשי מהקהילה, הטעמת המילה על ידי האישה, אינה מדירה את הארוטיקה או המיניות מהפרקטיקה [הייתם צריכים לשמוע את סבי מטעים את מילות התורה, הסיפוק והריגוש מהותיים לכך – זה מה שהפך אותו, בין השאר, לחזן כה מוכשר].
אולי, וזו תהייה, יש בשירה ובהטעמת המילה הנכחה של הסיפוק בגוף באופן הרבה יותר קרוב מאשר הקראה/קריאה. אולי יש בהטעמה של הטקסט הנכחה של שפת-גוף [שפה בגוף], הנעה [והנאה] בגוף, כמו גם אולי עיטוף של הגוף, מעטפת-גוף [אני נזכר באנזיה בהקשר אחר אך אולי לא רחוק]. זו שאלה טובה האם אין קשר בין נשיות [ואולי באופן מסוים גם גבריות?] ובין השירה והקול אשר עוטפים, מניעים ומנכיחים את הגוף והשפה במהלך התארגנותם הראשונית והמאוחרת.
ובקשר לאזכורו של סבי, אשר כנראה והיה מזדעזע עד מאוד מדבריי, אני שמח כי הזדמן לי כעת לשוב ולהיזכר בו ובשירתו. לעיתים חסרים לנו אותם אנשים יקרי-לב שנתנו טעם מיוחד בחיינו [אפרופו הנכתב לעיל], וכמה אפשר ללמוד מהם כשמתבגרים.
[2]
לא מזמן [כאן] אמרתי כי אולי יום אחד אספר לכם על כך, מסתבר כי לפעמים "אולי" הופך ל-"כן". לעיתים אחרות, ייתכן והיה הופך ל-"לא". בין לבין [כמו גם בין כן ולא], אין הוא אפילו "אולי". תשאלו את המלט על כך.
[3]
"הפריעה היא בחיים". אולי יש בכך פרפרזה לא רעה לשורות משירו של שילר, שלא מזמן תרגמתי כך: "רק שגיאה היא החיים / האמת היא המוות" [כאן].
----
התמונה מתוך:
Angel Playing the Lute by Rosso Fiorentino (1518)
