"…הלא מודע הוא השיח של האחר"

אני יושב בבית קפה, מול מראה ענקית, ורואה את עצמי משתקף. מאחורי יש נוף חצי-פראי, עשבייה צהובה גבוהה, שורת עצי ברוש ומאחוריהם מה שנראה כמו עצי-מטע. אני מוריד את משקפי-השמש, מביט פעם נוספת. ההשתקפות במראה היא אינה אני, אין זה נוף חצי-פראי, אין אלו עצי ברוש או עצי-מטע. זו השתקפות.

להתבונן במראה, אין זה לראות את עצמך. במראה אנו רואים דברים אחרים, ומשווים להם תוקף של זיהוי [זה אני, משמע יש "זה" ויש "אני" בי]. ובכל זאת, אם לא נשהה לרגע את התובנה הזו, איך נוכל לסדר את השיער בבוקר? לשטוף פנים ולהתגלח כדי להיראות מטופחים? כיצד נוכל ליהנות [טוב, עד כמה שכבר אפשר ליהנות] ממראה הדמות המשתקפת אותה אתה מכנה "אני" [ואין זו שייכות], אשר למעשה הינה השתקפות דמותך [גם היא ללא שייכות]?

"...הלא מודע הוא השיח של האחר."

עוד אחזור על משפט זה כמה פעמים... החזרה הינה חלק ממה שחשוב לי להבהיר [מסתבר...]. לפעמים החזרה קריטית, כי אנו חיים במציאות גמישה. כזו המתגמשת בהתאם לאופן בו אנו חוזרים [אלו אנו אשר נוקשים ולכן גם נוקשים, מספר פעמים, על דלת המציאות].

המציאות גמישה, מתגמשת, ואנו אוחזים רק משהו קטן ממנה [לא הכול]. אנו מעבדים את המציאות [ויש בכך גם איבוד], אפשר גם לעשות עם זה משהו אחר, ליצור משהו חדש. תצטרכו להיות קצת סבלנים איתי היום [לא תמיד הכתיבה פשוטה עבורי].

זה קריטי - מה שנרשם ונתפס על ידינו, בהכרח אינו המציאות כפי שהיא [כך איני תופס עצמי בדיוק כפי שאני]. זו המשמעות של האמירה "המציאות גמישה יותר מאתנו", וזה נכון גם אם לעיתים נתקל בנוקשות זוועתית במציאות; זוהי בחירה – איך לעשות עם זה. כך גם ברגעים הנוראיים או הקשים ביותר יש בחירה [גם אם לא פשוטה].

כעת, עשו לעצמכם טובה [גם זו בחירה], כזו שאנו לא עושים לעצמנו לאורך היום [לא כל עוד אנחנו עסוקים במראות ומציאות]. עשו לעצמכם טובה וקחו אוויר עמוק אל תוך הריאות. באמת. אני לא צוחק. פשוט נשמו עמוק [אני מבטיח שאנשום יחד אתכם, זה עבורי לא פחות מאשר עבורכם]. קחו אוויר עמוק אל תוך הריאות, אל צדי הגוף המתרחבים מאוויר, החזיקו לרגע [כמו ביוגה]. תנו לעצמכם להרגיש את הגוף [גם אם זה מרגיש מטופש], ואז נשפו החוצה לאט לאט... זה בסדר אם לא הרגשתם כלום, או אם זה מקל על משהו, או אם יש בזה משהו כואב. אם אתם רוצים עשו זאת שוב [הנשימה היא עניין חשוב כאן]. כשסיימתם, כשאתם מרגישים שאפשר, נסו לקרוא את המשפט הזה שוב -

"...הלא מודע הוא השיח של האחר."

זה לא תרגיל בזן, זו לא מדיטציה. זה משהו אחר. אני חושב ששמעתי או קראתי [או כתבתי] את המשפט הזה כל כך הרבה פעמים בשנים האחרונות... אנחנו מתרגלים לטקסטים [פחות מתרגלים אותם], אנחנו מפתחים בהם שגרה [משגרים אותם הרחק], אנחנו שוכחים לקרוא [למי יש זמן...]. אבל בשביל באמת לקרוא צריך לפנות זמן. צריך לפנות מרחב נשימה [אם צריך עשו זאת שוב].

רק כאשר מפנים מקום וזמן, משהו יכול לחלחל. כך גם יש משהו במשפט הזה שאני מצטט היום שהוא קצת בלתי-נתפס, שארית שלא-ניתן לאחוז בה [וטוב שכך! צריך לקרוא את זה]. אותו "הלא-מודע הוא השיח של האחר", זו הנחת עבודה רדיקלית! איפה זה ממקם את הלא-מודע? היכן הוא נמצא, ממוצב, מדובר? אם תנסו לענות, תגלו די מהר שככל שיותר תנסו כך זה יותר בלתי-אפשרי... לא בלתי-אפשרי להבנה [אם מתעקשים], אלא בלתי-אפשרי לאחוז בכך. זה לא אותו הדבר.

לאקאן הרחיב את האמירה הזו, הוא הסביר [או ניסה] וגם הצליח [חלקית, תמיד חלקית]. הוא אמר:

"השיח הזה של האחר אינו השיח של האחר המופשט, של האחר בדיאדה, של המתכתב עמי, או אפילו של העבד שלי, זהו השיח של מעגל אשר בו אני משולב [בלעז: אינטגרציה]. אני אחת מהחוליות בשרשרת [או אחד הקישורים] בכך."

הידע ממוקם אצל האחר [לא אצלך], לא אצל מי שמדבר [אשר עבורו זה ממוקם אצל האחר], כי אם במה שהוא [משהו] אחר. עבור כל אחד ואחת מאתנו, הלא-מודע ממוקם באחר. אתם מבינים את הפרדוקס, לא?... נשמו  שוב, זה רדיקלי: הפרדוקס הוא כי לנו אין לא-מודע [הרי הוא השיח של האחר]. זה משהו אשר איננו כאן, אצלי, גם אם הוא שלי [במובן שייכות]. זה ממקם את האחריות שלי כלפי משהו אשר נמצא באחר – האחריות האישית שלי היא אחריות כלפי האחר. זו מהותה של חברה, זו מהותו של שיח, זו מהות הקליניקה.

לא-מודע הוא לא "משהו" ש-"יש" למישהו באופן יחידני. הלא-מודע הוא משהו שמתקיים בתוך שיח [לכן צריך יותר מאחד], זאת אומרת – הוא מתקיים בתנאי שיש יותר מאחד [בנפש, בהנחת העבודה, בחיים]. אם זה לא דוקר לכם איפה שהוא בחזה, סימן שהפסקתם לנשום... אל תוותרו על הדקירה הזו, נסו לנשום שוב, בין אם זה מרגיע [כמו אפקטים של דיקור סיני] או כואב לרגע [בכאב מוכר או זר].

במובן מסוים, אם "הלא-מודע הוא השיח של האחר", משמעות הדבר היא שכך מתאפשר לכונן שיח בו לכל אחד [לי, לאחר, לנו] יש מקום, וגם [זה קריטי] כל אחד נותן מקום לאחר [זו אחריותנו]. כי אם אין מקום לאחר, האם יש מקום לך? ברור שלא. בשביל שיהיה מקום צריך להיות גבול [לא רק על מפה, גם מבחינת עמדה], כזה אשר מבחין בין המקום של האחר למקום שלי. אבל מדוע? למה? 

"...הלא מודע הוא השיח של האחר."

כי אם אני רק אחת מן החוליות בשרשרת ["אני" זה חוליה אחת], אז ללא יתר החוליות [בלי אחר] כל מה שיש זה רק "אני". ואם "הלא-מודע הוא השיח של האחר", אז עכשיו כבר הרבה יותר ברור מדוע לי אין לא-מודע, לא כל עוד מתקיימת הנוסחה: "לי" = "אני" [עד כדי כך חשוב לא להיות לכוד בלולאה של ה-אני]. אם אין מקום לאחר [על כל אחרותו, על כלל היותו "לא אני"], אז אין דבר מלבדי [אפשר גם לקרוא את זה: אין דבר היוצא/נוצר מהיות לבד]. במצב הזה אין צורך בחלוקה למקומות, אין צורך לחלוק [ובחילוק לעיתים יש שארית] את המקום.

על ידי כך שיש מקום לאחר [וזה תמיד כרוך בוויתור, בכאב, בדקירה בחזה], רק כך מתאפשר גם מקום לי [לא ל-"אני", אלא "לי", זאת אומרת: "לי" אינו שווה "אני"]. זוהי חלוקה הכרחית כדי שתהיה הבחנה בין האחר וביני ["ו..." לא "ל..."]. הבחנה שמאפשרת קיומם של רבים, שמאפשרת לעיתים גם הרבה ריבים [לפעמים ברבים רבים], ולכן כל עוד יש יותר מאחד [וטוב שכך] תמיד גם יהיו מלחמות [פרויד כתב זאת לאיינשטיין]. זה לא אומר שלא יהיה חילוק בסוף המלחמה, ושלא תהיה שארית.

אני מקווה שאתם עדיין נושמים... ארגיש די מטופש אם אבין כי כל הזמן הזה נשמתי לבדי. ניסיתי לכתוב זאת, אולי גם אכתוב באופן ברור יותר: אם יש מקום לאחר, אז אפשר לנשום. לפעמים אלו רק נשימות קטנות ודוחקות, ולעיתים נשימות עמוקות [אשר ניסיתי לפנות להן כאן מקום, אם הסכמתם] אשר נוגעות במשהו שם בפנים. זו הייתה הזמנה, אולי לא כל כך ברורה, ואם נכשלתי בכך - אבקש את סליחתכם.

אנסה בכל זאת לסיים במשהו ברור יותר [חשוב לנסות להיות ברורים במידת האפשר]. לאקאן של סמינר II מבקש שנזכור כי לא מדובר באחר המופשט, באחר במובנו הקונקרטי. זאת אומרת, מדובר באחר בו אני משולב [זה מבני], האחר כחלק מהנפש. אך לאקאן מעולם לא התכוון שנחייה בוואקום [וזה כל כך חשוב לזכור זאת], במילים אחרות [גם זה מקום אחר] – אומנם הלא-מודע הוא השיח של האחר, אך חשוב גם שיהיה שיח עם אחרים. בלי זה, במובנים [ובלשון] רבים, גם אין מקום לנו. זה הוויתור [מעצמנו, ויתור על משהו שלנו] שמאפשר חיים, שמאפשר מקום, שמאפשר מרחב נשימה.