על ההבדל בין רעש לרחש

מכל מפרשי ומבארי התורה למיניהם (שאת רובם לא העמקתי קרוא), לרש"ר הירש יש מקום מיוחד בלבי. [1] כך הוא כותב על בראשית א' פסוק ראשון:

""ראש" קרוב ל"רעש" ו"רחש", המורים שניהם על תנועה; זה מציין תנועה שבמקום, וזה – תנועה שבלב. ומכאן ש"ראש" הוא מקור התנועה, ממנו כל תנועה חיצונית ופנימית. ולפיכך, אין ראשית אלא תחילת תנועה, תחילה בזמן ולא תחילה במקום. תחילתו של מקום היא "קצה", ואף סופו של מקום הוא "קצה";  שכן שני הקצוות הם תחילה או סוף, הכל לפי נקודת מעמדו של הצופה."

לא הייתי אומר שמקור התנועה הוא הראש [זה בהחלט מעיד על מבנה אישיות מסוים], אבל אין זה אותו הדבר כמו לכתוב שראש הוא מקור התנועה, מה שמרמז כי לתנועה יש ראשית, או שהראשית היא תחילת התנועה. זה מזמין אותי [זה?] לשאול על איך מתחילה תנועה, מה גורם לה לנוע מלכתחילה, מה מתניע את התנועה [השאלה "מה" מרמזת על "דבר מה", זאת אומרת - זה אובייקטלי].

בגרסת הטיוטה של הפוסט הזה, כאן פניתי לאוסף אסוציאציות שעלו בראשי [2], אך לפתע קרה משהו. עצרתי. בתוך הכתיבה וההרחבה הזו בה החלתי, מאוד שיטתית ומדוקדקת, פתאום נתקלתי בדבר מה שהתמיה אותי. וכל השאר הונח בצד [הסובייקט במחיקה, תודה אורית שהזכרת לי את זה]. לפתע הבנתי עד כמה חשובה ויפה ההבדלה הזו שהירש עושה, וכי יש בה משהו כה מהותי: התנועה במקום מקצה אל קצה (התלויה בנקודת מבטו של הצופה); והתנועה שבלב, אשר יש לה ראשית. האחת היא רעש , השנייה היא רחש.[3] תחשבו על זה רגע - האין זו הבדלה או אבחנה מופלאה?

באחד הסמינרים שלו, אמר ביון משהו מאוד יפה ופואטי:

"כאשר יש לכם נקודה חשוכה במיוחד, כוונו אליה אלומה של חשכה חודרת. סלקו מעצמכם את התיאוריות האנליטיות שלכם. סלקו מעצמכם את המידע שאספתם על אודות המטופל; היפטרו מזה. הפנו לנקודה חשוכה זו אלומה של חשכה חודרת [...] אם אתם רוצים לראות אור חלש מאוד, ככל שתסתגרו מפני אור רב יותר, כך ישתפר הסיכוי שלכם לעשות זאת, כך תיטיבו לראות את ההבהוב החלש, אם לא תסתנוורו על ידי "האור", כפי שפרויד עצמו תיאר זאת." [4]

ביון מבקש מאתנו לנקות את הרעש [את הפרשנות, את הפירוש, את הנתונים] כדי שנוכל להבחין בהבהוב חלש, הבלחה של הלא-מודע, כדי שנוכל לתפוס באיזה שהוא רגע [ממד הזמן] משהו כל כך קריטי, כל כך מהותי, שאיננו מבינים עדיין מהו ברגע בו אנו תופסים אותו. לאקאן יוסיף על כך כי באותו הרגע בו מופיע ההבהוב החלש הזה – זה הרגע לזנק. זה הרגע לעשות אקט. זה הרגע לפעול.

זה לא עניין של התנועה במקום או במחשבה, אשר תמיד מתרחשת ותלוית זווית-מבט. זו תנועה מסדר אחר, זו תנועה שקשורה במשהו אשר רוחש שם בלב. פתאום ישנו רחש, שאי אפשר להסביר אותו באותו הרגע [כי הוא קודם למחשבה]. ישנה דחיפות לעשות משהו, לא לשתוק, לא לשבת על הכיסא ולבהות בתקרה, לא להעמיק אל מחשבות תאורתיות, פרשניות או היסטוריות – ובאותו הרגע הרחש הזה דוחף לתנועה חדשה, לפעולה, לאקט.

מאיפה הגיע הרחש הזה? זה לא עניין של קצה אל קצה, זה לא עניין של "נקודת מעמדו של הצופה". זה לא קשור למה שאנחנו חושבים, או לאופן בו אנחנו תופסים את המציאות, את המטופל, את ההיסטוריה והתאוריה, וכו'. אישית, אני חושב שיש מקום לדייק ולומר שזה כן קשור בעמדה, אבל לא זו הקשורה בפרספקטיבה (נקודת השקפה, נקודת מבט) אלא עמדה במובן של אתיקה, עמדה הקשורה במשלב של האקט - של "איך לעשות עם".

הירש אומר כי "אין ראשית אלא תחילת תנועה". וכשקראתי זאת שוב, הפעם ללא כל הפירושים, פתאום תפסתי עד כמה זו אמירה מדהימה. עד כמה שונה וייחודית! "אין ראשית", במילים אחרות – אין לפני [התנועה], "אלא תחילת תנועה", זו תחילתה של התנועה אשר מהווה ראשית, זו למעשה עבודה פואטית [של יצירה]. נראה לי כי זה בדיוק מה שביון מכוון אותנו אליו, וזה בדיוק מה שלאקאן מנסה ללמד אותנו: האקט קורה בו-זמנית [בלי זמן], ורק כשהוא קורה, בדיעבד, יש לו ראשית. זו יצירה אמתית, זו שירה.  

משהו [מפתיע] פשוט קורה, בלי "כי", בלי תאוריזציה. זה מניע אותנו לפעול אחרת [אפילו אם תמיד ישנה תנועה], והנה זו ראשיתה של תנועה שלא ברור כיצד הגיעה לשם. אין שם רעש, יש שם רחש; משהו מתרחש, והירש ממקם את התנועה הזו בלב, באותו רחש המתרחש במקום ללא חשיבה ופרשנות.

רק אז, עם תחילתה של התנועה, יש לה ראשית.[5] אפשר לחזור אל הראש, מה שעתה הירש מכנה "המקור לתנועה", אך חשוב לזכור כי זהו מקור בדיעבד, ורק כך אפשר לנסות להבין מה קרה שם. אך האמת היא כי באותו הרגע בו התנועה הזו מתרחשת, האקט הזה - אין זמן, אין כרונולוגיה, יש רחש.

אולי עכשיו פשוט לי יותר להבין מדוע כתבתי בפתיחה כי לרש"ר הירש יש מקום מיוחד בלבי, ולא בראשי.